20 שנה אחרי גירוש גוש-קטיף וגם אני צריך לבקש סליחה. אני, הנער שיצא בחמת זעם מבית הכנסת בנווה דקלים כשתיקו על כתפיו עוד לפני שהחיילים נכנסו אליו, כשבליבו מגדף את הנהגת מועצת יש"ע, מבקש מכם עכשיו סליחה.
בנצי ליברמן, זמביש, פנחס וולרשטיין, סליחה. אתם צדקתם. אנחנו טעינו. במרחק של 20 שנה אנחנו מבינים עד כמה. כן, גם בכפר מימון. בחרתם להתרחק ממלחמת אחים ובמרחק הזמן הדרך שלכם ניצחה. האהבה והרוח ניצחו - ועוד איך! היום אני יודע להעריך את ההחלטות הקשות שקיבלתם ואת המחירים האישיים האדירים שהסכמתם לשלם בקיץ ההוא למען עתיד המדינה ועתיד מפעל ההתיישבות ולהגיד לכם אחרי 20 שנה: תודה רבה! מגיעה לכם כל ההערכה והכבוד שבעולם. אנחנו איתכם!
אנחנו הנערים של קיץ 2005, והדור שלנו נבנה בדיוק מהאירוע המכונן הזה. אני וחבריי שהיינו בני הנוער בימים הכתומים של ההינתקות, עברנו טראומה לא פשוטה. זה לא היה קל לפעמים ולקח המון זמן לרפא את הפצעים. חלק גדול מאיתנו נדחה משירות בצה"ל בגלל המאבק ההוא (כמוני למשל) ונאלץ להילחם בהמשך כדי לשרת. חלק גדול מחבריי לא זכו לכך עד היום ובמלחמה הזו הפצע הזה צף ועלה וגם הזיכרונות. אחרים ירדו מהארץ (גם אני עשיתי סיבוב משלי בחו"ל) הסתובבו בהודו וחצו את דרום אמריקה על אופנוע. חיפשו מרגוע. אבל בסוף כולם חזרו והיום חלק גדול מאוד מהנערים ההם מחזיקים בעמדות מפתח ובהנהגת הימין החדשה.
ההינתקות הייתה פצע אדיר, שלקח שנים רבות שיגליד. אני זוכר את הימים שהייתי שומע מתוך שינה את "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו" - וקם מבועט ומזיע. שומע מתוך חלום את הצעקות "יהודי לא מגרש יהודי". לקח שנים לרפא את הלב.
אבל זו הייתה גם חוויה מכוננת שיצרה תחושת שייכות אדירה וחיבור עמוק מאד. שייכות פנימית ששינתה את חיינו. אני זוכר את ימי המאבק הכתומים, כשעם הידיעה שכנראה נפסיד בקרב על גוש-קטיף, הולכת ונבנית בתוכנו קומה גבוהה יותר ועמוקה יותר, עם החלטה נחושה להיאבק על עתיד המדינה כדי לשנות את המציאות שאפשרה את הגירוש מגוש-קטיף וצפון השומרון.
הצעירים שארגנו באותם ימים חסימות כבישים הם היום שרים בכירים וחברים משפיעים בקבינט המדיני ביטחוני. אחרים הקימו את מפעל הגרעינים התורניים האדיר, בקריאתו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל "לחבר את הלבבות", ורבים מהצעירים הכתומים שהיינו יחד בבית הכנסת בנווה דקלים, נכנסו למערכות הממשלתיות, לעמדות השפעה, לתקשורת, לשדרת ההנהגה הרבנית והתורנית ועוד.
במבחן ההיסטוריה הנהגת מועצת יש"ע צדקה. בנצי ליברמן, פנחס ולרשטיין וזמביש, ספגו גידופים אישיים רבים בקיץ ההוא, אבל היום אפשר להבין את ההחלטות שהם קיבלו מפרספקטיבה של מרחק הזמן.
בעיית העומק של ההינתקות הייתה ההינתקות מעם ישראל, מהפריפריה, וממערכות השלטון ומוקדי ההשפעה. את זה לא היה אפשר לתקן בקיץ ההוא. היום אפשר להבין שאם בכפר מימון היינו הולכים לעימות חזיתי, עם דם ואלימות, הקרקע לגירוש כוחני וברוטאלי הייתה נסללת ועם ישראל היה מוכן לקבל לאחריה כל אכיפה דרקונית ככל שתהיה כדי "להעיף את המטורפים האלה מהעיניים". השאלה מי התחיל בכלל לא הייתה חשובה. תמונה של חיים אחד פצוע על השער של ידיעות אחרונות כבר הייתה עושה את כל הסיפור. עלילת הדם נכתבה כבר מראש.
במקום זה עם ישראל ישב מול הטלוויזיה ובכה. הוא ראה את תפילת הנערות המרטיטה והתייפח ואמר לעצמו "האנשים האלה אידיאליסטים באמת ואסור לעשות להם את זה שוב". בזכות זה הצלחנו לייצר חיבור היסטורי בין הפריפריה להתיישבות והליכודניקים של היום כבר לא יתמכו שוב בהינתקות מיו"ש - כמו שתמכו אז בכל ליבם בהינתקות מגוש-קטיף (למעט רגע המשאל בו הצליחו לייצר רגע חד-פעמי שובר שוויון בתוך מתפקדי המפלגה, רבות הודות לטלי חטואל ובנותיה הי"ד שנרצחו באותו היום בציר כיסופים).
דווקא על רק המחאה האלימה והשימוש בסרבנות של השמאל במחאת הרפורמה אפשר להבין מה ההבדל בין ניצחון אמיתי לניצחון פירוס. בגוש-קטיף נכשלנו במאבק - אבל הדרך שלנו ניצחה והיום מקבלת תמיכה מלאה מרוב מוחלט ומוחץ של הציבור הישראלי. חווית השייכות העמוקה שנוצרה שינתה דור שלם. לעומת זאת אנשי השמאל הקיצוני אומנם הצליחו לעצור את הרפורמה, אבל הם נחשבים היום למוקצים אפילו במחנה שלהם ולעומת זאת רוב מוחלט של הציבור תומך כיום בריסון האקטיביזם השיפוטי ובשינוי עומק במערכת המשפטית - שכבר מתחיל להתממש.
בגוש-קטיף נבנה דור. אלה היינו אנחנו. אני וחבריי וחברותיי. אנחנו ששרנו בדמעות בבית הכנסת בנווה דקלים "כי לא יטוש השם עמו ונחלתי לא יעזוב" והבטחנו שעוד נשוב. ואנחנו עוד נשוב! עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.