תשעה באב הוא יום תזכורת לכולנו: מי שלא לומד מן ההיסטוריה נידון לחזור עליה שנית. חכמינו אכן לימדונו שהחורבן בא לנו בגלל שנאת חינם בין המחנות השונים בעם. גם בעיצומם של הקרבות הם שרפו זה לזה את אסמי התבואה ומחסני התחמושת. לרומאים נותר להיכנס פנימה לעיר לאחר שהיהודים התישו זה את זה עד מוות. אספסיינוס אמר אז ליועציו שאמרו לו לפרוץ לעיר: "טוב להתבונן מרחוק בעוד היהודים נלחמים זה בזה ברוח שיגעון". משפט מצמרר. גם בימינו יש קיטוב בעם על-רקע פוליטי, על-רקע עדתי, על-רקע של יחסי דתיים חילוניים. עלינו להתעשת ולעשות שלום עם עצמנו כדי שנוכל לעשות שלום עם אויבינו. גם היום שנאת חינם היא האויב הפנימי שלנו. זה הזמן לקיים בתוכנו תרבות של מחלוקת, כפי שידעו לעשות יהודים במשך דורות: גם היום יש אמיתות ציוניות שונות ועלינו להגיע להכרעה בדרך דמוקרטית.

סכנה להמשכיות הקיום שלנו

מאז חורבן בית שני היה העם בגלות 1878 שנים עד שחידש את הריבונות על אדמתו וחזר להיסטוריה כריבון על גורלו. הלקח המיידי הוא לשמור על המשכיות הקיום שלנו כעם על אדמתו. פעמיים איבד העם את ארצו, ואם לא נדע לשמור על מולדתנו לא יסלחו לנו הדורות הבאים על כך. העולם שלאחר השואה הוא עולם אכזר יותר וציני יותר, ואם נאבד את הקיום המדיני שלנו, לא יהיה לנו סיכוי נוסף. המסר הוא אולי קלישאי, אך לאחר שחווינו בדורנו את השואה, המסר הוא חד-משמעי: לעולם לא עוד! המסר הוא חיוב הריבונות שלנו וההגנה על גורלנו. היום הקיום היהודי בישראל נמצא בסכנה מאז הקמת המדינה. אך כאן היהודים מגינים על גורלם ואינם נתונים לחסדי האומות שבקרבן הם חיים. וכשאנו רואים את כמות הנופלים במלחמה ובפיגועי הטרור, עלינו לזכור שהחשבון הנכון הוא למדוד את הדברים בקנה מידה אחר: ביום אחד באושוויץ הובלו למשרפות יותר יהודים מאשר בכל מלחמות ישראל. זה החשבון הנכון. ועלינו לזכור תמיד שאין חזרה לגולה.

גורל יהודי וגורל ישראלי

ההבחנה בין גורל יהודי וגורל ישראלי היא שאלה קשה. באנו לכאן להגן על גורלנו ואכן בכך הצליחה הציונות. אך קשה לעשות את ההבחנה הזאת בין גורל יהודי וגורל ישראלי, כי אנו מגיעים לא פעם לחטא היוהרה. הצבר הישראלי בראשית שנות המדינה שאל את הניצולים למה הם הלכו כצאן לטבח. המדינה חוקקה את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וקבעה את היום לתאריך משמעותי: יום פרוץ מרד גטו ורשה. בכך שידרה המדינה בלא משים שיום השואה הוא היום שבו אנו מזדהים עם הגבורה שבשואה. וזה הרי כל כך ברור, כל כך ישראלי: אנו שהקמנו את כוחות המגן בטרם מדינה, אנו שהקמנו את צה"ל, אנו שמייצגים את הגבורה היהודית, אנו מזדהים עם מורדי הגטאות ולא עם הללו שהלכו כצאן לטבח. וזה מקומֵם: יהודים קידשו את החיים גם במחנות ושמרו על צלם אנוש וזוהי גבורה רוחנית. עולה השאלה של הקשר בין תשעה באב ויום השואה. מנחם בגין הציע ב-1977 להעביר את יום השואה לתשעה באב. אכן הרעיון של בגין שלא התממש היה רעיון חכם ויהודי מאוד. החכמים ריכזו ביום תשעה באב את שני החורבנות וכן את יום גירוש ספרד, את הרוגי מסעי הצלב ואת זיכרון אלו שמתו על קידוש השם בכל הדורות. זה נראה הולם לשלב את זכר השואה ביום זה, אך בדיון בכנסת טען אהרון ידלין, שאם תתממש כוונה זו, מערכת החינוך לא תנחיל את זכר השואה, כי תשעה באב מתרחש בחופש הגדול. היום באמת בחינוך הממלכתי מדגישים בעיקר את הגבורה בשואה, ואילו החינוך הדתי מנחיל ביום עשרה בטבת את כל הפורענויות של הגורל היהודי.

מה משמעותו של הגורל היהודי

מאז חורבן בית שני, העם היהודי חווה אסונות חוזרים ונשנים. כל יהודי בכל דור צריך היה לבחור את זהותו, לבחור אם להיות יהודי או לא. אנו כאן בזכות הגרעין הקשיח של יהודים שבחרו לא לוותר על החלום. לא לוותר על היותם יהודים ולא לוותר על חלום השיבה לארץ ישראל, למרות שכל הסימנים בחוץ שידרו להם שאין סיכוי שהרעיון יתממש. אך הם ידעו שהנביאים ניבאו את שיבת ציון והם בחרו להאמין לנביאים. והאמת: הנביאים צדקו. שיבת ציון התרחשה. והיום כשאני הולך בירושלים ורואה זקנים וזקנות בחוצות ירושלים, אני אומר: זכריה הנביא, כמה צדקת כשאמרת בהיותך בגלות את הפסוקים: "כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃" עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרב ימים ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה כה אמר יהוה צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם יהוה צבאות כה אמר יהוה צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוהים באמת ובצדקה כה אמר יהוה (זכריה ח, ד). כל הדברים שנתפסו כדברים מיסטיים במשך הדורות התממשו כשהעם שלנו שב אל אדמתו.

המסר של תשעה באב

המסר של תשעה באב הוא לזכור את החורבן אך גם לזכור ולבנות - המסר אינו רק על החורבן, אינו רק על השלילה. המסר הוא לזכור ולבנות. לבנות את הקיום כאן, כך שלא יהיה חורבן נוסף בעתיד. המדינה הזאת היא הבית השלישי, הבית האחרון. המדינה היא נסיון לשבור את המחזוריות של הגורל היהודי של מעבר מחזורי מחורבן לגירוש ומגירוש לפוגרום. המדינה באה ליצור גורל ישראלי של עצמאות יהודית, ריבונות על אדמתנו ושליטה על גורלנו. לכן עלינו ביום הזה לא רק לזכור את החורבן אלא לחגוג את העצמאות ולהזכיר אותה. אנו קוראים את דברי הפורענות של מגילת איכה אך גם את נבואת הנחמה של ישעיהו "נחמו נחמו עמי". בצד הקינה על הפורענות אומרים דברי נחמה. צריך לזכור היה כי תשעת הימים בחודש אב מאפשרים לבטא כאב לאומי מצטבר, לחשוב על האני הלאומי, לערוך חשבון נפש לאומי. בכאב פרטי אנו מכונסים במבט אישי פנימי, ומתמקדים במה קרה לאני שלי, ואילו המבט על הכאב הלאומי מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה על מעגלי החיים ועל מחזוריותם.

מגילת איכה והאבל הלאומי

אכן מגילה זו, מגילת איכה, היא הקינה הקשורה יותר מכל לתשעה באב. זו קינה קורעת לב על חורבן העם, על חורבן ירושלים והמקדש. באיכה המקונן מספר שוב ושוב מה שהיה, פרט לפרט, וכל היזכרות גורמת להתפרצות חדשה של בכי. הבכי לא פורץ כאשר הדברים קורים, עכשיו שהמקונן תופס - הוא בוכה, הוא שואל שוב ושוב: איכה, איכה? איך ייתכנו מאורעות כאלה?

מגילת איכה משמרת את הזיכרון

קריאה חוזרת במגילת איכה - מחדירה שוב ושוב את גודל האסון, ממסדת את האבל. את אותו משהו מהכאב הראשוני הנמשך דורות. עם ישראל כבר קם, הוא ריבון לגורלו ועדיין מקונן כמי שמתו מוטל לפניו. העובדה באה להחדיר לתודעה את מה שעלול להישמט מן הזיכרון, את הכאב של הגלות הארוכה, את התקווה לגאולה. יש בה במגילה צידוק הדין לחורבן, ויש בה תפילה שהסבל והחרטה יובילו לגאולה אמיתית. יש מדרש שאומר "ביום שחרב בית המקדש, נולד המשיח" - התפיסה היא שהעם ראוי לגאולה, הסבל משמעו, שהגיעה העת לגאולה.

האם זכר החורבן הוא יום בשנה?

האמת שאין זה כך. החורבנות נזכרים במהלך כל השנה. היהדות פיתחה מנגנון זיכרון (של החורבן) לאורך כל השנה. אפילו בחתונתו כל חתן שובר כוס לזכר החורבן. כשאדם קונה בית הוא סד אותו ומשאיר קטע לא מסויד לזכר החורבן. וכך הלאה. אך היהדות בכל מנהגי האבל יודעת לשמור על האיזון: צריך להתאבל ולזכור, אך אבל בלתי פוסק משבש את החיים, וזה נאסר על-ידי חכמינו. המסר הוא: לשמר את הזיכרון. בזיכרון - סוד הגאולה.