אולי הגיע הזמן לדבר על זה באמת. אנחנו - האנשים הרגילים - רובנו לא מבקשים הרבה: רק לחיות. לנשום אוויר נקי מהתלהמות. לחייך בלי פחד. ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לגדל ילדים בלי דגלים ביד. לא להוכיח כלום לאף אחד פשוט להיות. אבל המציאות השתנתה. פתאום אנחנו חיים בשכונה אחרת, בארץ שונה מזו שחלמנו עליה, מוקפים באנשים שאולי גם הם רוצים שקט כמונו - אך הדרך שלהם לשם עוברת בכפייה, בפחד, בכוח. ואם ניתן להם קצת - הם ייקחו הרבה. ואם נשתוק - הם ירעישו, ישתלטו, יהפכו את השתיקה שלנו להסכמה. כי שתיקה אינה ריק. גם הפחד הוא בחירה. ומי שלא עושה כלום - עושה בעצם הרבה.
אנחנו ה"שקטים", ה"מתבוננים מהצד", ה"בלתי מעורבים". אנחנו חלק מהתמונה, בין אם נרצה ובין אם לא. ההיסטוריה לא מתעכבת על כוונות - היא סופרת את כולם. תראו את הגרמנים "הטובים" בשנות השלושים, את השכנים הערבים שהעדיפו לשתוק מול עליית החמאס, את האירנים שהיו פעם עם שירה ותרבות וכבר לא מעזים אפילו לחלום. אין דבר כזה "בלתי מעורבים". זו אשליה. מנגנון הגנה.
ויש אמת נוספת - לא פחות קשה: העולם לא באמת נגדנו. הוא גם לא ממש בעדנו. הוא לא מחפש צדק - אלא מגיב למה שנראה לו נכון. נמשך לחלש, מתרחק מחזק, לא מתוך רוע אלא מתוך טבע האדם. אז אולי לא נוכל לשנות הכול, אבל דבר אחד כן בידינו: לשים את האמת על השולחן, לא להסתתר מאחורי מילים מכובסות, לא להאחז בסיסמאות עייפות כמו "העולם נגדנו" או "זו אנטישמיות"."
מה עלינו לעשות? להבין שהמציאות מורכבת, ולבחור שלא להיעלם בתוכה. את טבע האדם אולי לא נשנה - אבל נוכל לבחור לא להיכנע לו. זה הרגע שלנו לא להיעלם בין הצללים. לא להסתתר מאחורי פוליטיקה עייפה או אשליות נוחות. לא לשכנע את עצמנו שהכול זמני ושהכול יסתדר. כי כשאנחנו שותקים מישהו אחר מדבר במקומנו. וכשאנחנו לא מתייצבים - מישהו אחר כותב את הסיפור.
אולי אין לי תשובות ברורות, רק הבנה מכאיבה: זהו טבע האדם - וכך היה, וכך כנראה גם יהיה. כל אחד מנסה לשרוד, לשמור על שפיות, לבחור מתי לשתוק ומתי לצעוק. ומי שגר בבית מלוכלך - מתלכלך, גם אם לא התכוון. ואין לנו מה לבוא בתלונות אל העולם, כי בעיניו של מי שמולנו - אנחנו נראים בדיוק כפי שאנחנו רואים אותם: מקשה אחת. זה לא הוגן, אבל זה הדדי.
אז אולי דווקא בגלל זה הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי מילים יפות ומצפון מזויף, להביט פנימה - גם כשהמבט צורב, להכיר באמת: שגם בנו יש פחד, נוחות, אדישות. אבל ההכרה הזאת - היא לא חולשה. היא התחלה. כי את טבע האדם אולי לא נשנה, אבל אם נפסיק להעמיד פנים - אולי נוכל לבחור בעצמנו מחדש. לא מושלמים, אבל ישרים יותר. אנושיים יותר. אז אולי באמת הגיע הזמן לדבר על זה.