את פרשת "ואתחנן" קוראים בשבת שאחרי תשעה באב ופותחים בסדרה של שבע שבתות רוויות ביטויי נחמה. בתשעה באב נקרא את מגילת איכה. והשנה כשאקרא במגילת איכה, אנדוד לא פעם מירושלים למלחמה חסרת התכלית, שאנחנו מנהלים באלו הימים בעזה.
כשאקרא בפרק ד' פסוק ד' - "בַּצָּמָא עוֹלְלים שָׁאֲלוּ לֶחֶם - פּוֹרֵשׁ אֵין לָהֶם" אחוש כאב, איך מלחמה צודקת של ישראל נגד חמאס רצחני הפכה למציאות, שחיילי צבא הגנה לישראל נוכחים במקום בו עוללים וזקנים החיים בצמא וברעב מדדים אחר פת לחם, אחרי מים ראויים לשתייה, כשהם חשופים לסכנת מוות, כמתואר בפרק ב' פסוק י"ט - "נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ עֲטוּפִים בָָּרָעָב", והשאלה בפסוק כ' "לָמָּה עוֹלָל וְזָקן נָפְלוּ בַּחֶרֶב".
שמה של פרשת "ואתחנן" מובן לאחר שקוראים בפרק ג' פסוק כ"ג:
"וָאֶתְחָנַן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר....מִי אֶל בַּשָּמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׁה כְּמַעֲשֶׁיךָ וּכִגְבוּרָתְךָ. אֶעֶבְרָה-נָא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה...".
אודה, שצר לי, שאלוהי החסד והרחמים לא נענה בחיוב לתחנוניו החוזרים ונשנים של משה, ולא זיכה אותו במילוי משאלתו בתחנוני ליבו הדואב: אך ורק
"אֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" - משה חפץ רק לראות את הארץ הנכספת - ארץ ישראל. אחרי תחנונים שוברי הלב באה הנחמה, שקיבלה את ביטויה רק במישוריות לאומית, אך לא במישוריות האישית של משה. המנהיג שהתייסר בארבעים שנות הנדודים הקשים מנשוא במדבר, לא יצטרף לעם, אותו הנהיג בהיכנסו לארץ אבותיו.
את פרשת "ואתחנן" כאמור לעיל אנחנו קוראים בשבת שלאחר תשעה באב. ההפטרה המקורית לפרשה היא הפטרה מפרק ל"ב בספר ירמיהו, אך במהלך השנים התגבשו דפוסי קריאה של הפטרות העוסקות בנבואות נחמה, והן נקראות
שבע דנחמא. שבע הפטרות של נחמה.
המנהג לקרוא הפטרות בשבתות שלאחר ט' באב, שנושאן הוא נחמה, נועד לחלץ את עם ישראל ממועקת סבל החורבן האימתני של הבית הלאומי, שנחרב פעמיים. פעם אחת ב-586 לפנה"ס ופעם שנייה בשנת 70 לספירה. לכן במקום ההפטרה מספר ירמיהו קוראים הפטרת נחמה מפרק מ' בספר ישעיהו, הנפתח בביטוי "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי ...". השבת של פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן", היא
"שַׁבָּת נַחֲמוּ".
כשאני קורא את פרשת השבוע, כובש אותי נאומו השני של משה, המכונה נאום המצוות, בו חוזר משה על עשרת נדבכי הקיומיות המוסרית של עם ישראל, שהופיעו לראשונה בספר שמות. משה חוזר על ערכי
קדושת החיים - "לֹא תִּרְצַח", קדושת המשפחה - "כַּבִּד אֶת אֲבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", קדושת הקניין - "לֹא תִּגְנֹב", קדושת יום המנוחה - "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ..." ועוד. (דברים, פרק ה', פסוקים י"א-י"ט)
פרשת ואתחנן לא העניקה מזור ומרפא לתחנוניו האישיים של משה, אבל העניקה מזור מרפא ונחמה לעם ישראל בעולם הערכים המוסרי, שהיא העניקה לנו בני הדור
שזכינו ל"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". אנחנו והורינו חווים את החוויה המרגשת בימינו בכל ט' באב, בראות ארץ חרבה לבשה עֲדָיִים, קיבצה את גלויות עם ישראל. אנחנו אלו שזוכים לראות את הארץ, שהייתה שוממה וחרבה, הופכת לארץ פורחת ומשגשגת. נבנו כאן ערים ומושבות, מושבים וקיבוצים, תעשיה ומדע שהגיעו להישגים מפוארים, נבנה מסד כלכלי ומדיני איתן.
חובה עלינו לשמור על מה שהוקם בדם וביזע, בל ניתן למחלוקות בתוכנו לְבַתֵּר אֶת חַיֵּינו לִבְתָרִים. עלינו להקפיד ללמוד את הלקחים המרים של העבר, אנחנו עלולים להיקלע לאימת ט' באב בפעם השלישית. משה מתרה בעם ישראל טרם הכניסה לארץ ישראל -
"שְׁמַע יִשְׁרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד". הקשב מחייב את עם העם לאמץ ללוח ליבו את כל אשר שמע וליישם בחיי היום יום בארץ ישראל -
"אֶת הַחוּקִים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם ... " (שם, פרק ו', פסוקים א'- ו').
לצערי, התגבשה בימינו המגמה לא להקשיב לחוקים ולהרוס את המערכת המשפטית. בהקלידי שורת אלו בוקע מהרדיו קולו של שר בישראל, המציג את היועצת המשפטית כאויבת המדינה. מצאתי מנוחה קלה מהקול הבא שבקע מהרדיו, היה זה קולו של פרופ' מרדכי מנדלביט, מי שהיה יועצו המשפטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו,
המזהיר אותנו מימים אפלים וחשוכים המצפים לנו, אם תאושר מה שנקרא בטעות רפורמה משפטית. נצבט הלב מכל מילה קודרת שבקעה מקולו של מי שהיה יועצו המשפטי של בנימין נתניהו.
כואב, שערב תשעה באב אנחנו עדים למהלכים של קרע ושסע העולים על שרטון של אלימות מילולית בוטה ומזוויעה בתכניה הקשים. כואב, שאנחנו צועדים באותם הנתיבים שהביאו לחורבן הבית הלאומי השני בשנת 70 לספירה. כואב, שכל הטוב והיפה שנבנה כאן, שכל מרבדי גנים, אותם כיסינו בדם וביזע על אדמה שוממה וצמאה לגואליה, עומדת בפתחה של סכנת קיומית. פרשת "ואתחנן" מתחננת בפנינו, שנצא למערכה לשמור על מדינת ישראל, שלא תיקלע לאימת ט' באב בפעם השלישית.