מאז 7 באוקטובר, נדמה שישראל לכודה בתוך לולאה. שוב מדברים על ניצחון, שוב על הכרעה, שוב על "החזרת ההרתעה" - כאילו אם רק נכבוש עוד אזור, נחסל עוד מפקד, נמשיך עוד קצת - בסוף נגיע לשקט. אבל מה אם אנחנו בכלל לא במלחמה - אלא בלופ פסיכולוגי?
כדי להבין את זה, חשוב להכיר מושג מרתק מהעולם החברתי-פסיכולוגי "אפקט דידרו" הביטוי הזה מבוסס על סיפור אמיתי בשנים 1750-1740. דני דידרו, פילוסוף צרפתי חשוב ומחבר האנציקלופדיה המפורסמת, קיבל יום אחד במתנה גלימה מהודרת. הגלימה הייתה כל כך אלגנטית, עד שפתאום כל שאר חפציו - הכיסא, השולחן, הווילונות - נראו לו עלובים לידה. אז הוא התחיל להחליף. רהיט אחרי רהיט, חפץ אחר חפץ, כדי "להתאים לגלימה". בלי לשים לב, נשאב דידרו למעגל מתמשך של רכישות ושדרוגים - לא מתוך צורך אמיתי, אלא מתוך רצון לשמור על תחושת זהות חדשה ונוצצת. בסוף הוא נשאר בלי כסף, ובעיקר בלי שקט.
וזה בדיוק מה שקורה לנו. אחרי הפגיעה הקשה באוקטובר, משהו בזהות הישראלית נסדק. ואז עטינו על עצמנו את "גלימת העוצמה": מבצעים, חיסולים, כיבושים, הצהרות. אבל כמו אצל דידרו - כל מהלך כזה יצר את הצורך במה שיבוא אחריו. כבשנו את ח'אן יונס - עכשיו צריך את רפיח. חיסלנו את ההנהגה - עכשיו צריך "לחסל את חמאס כולו". השמדנו מנהרות - עכשיו צריך "להחזיר את ההרתעה". אך הפחד, המבוכה, תחושת האובדן הם עדיין איתנו.
במקום לעצור ולשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים - ביטחון, חזון, כיוון, אנחנו ממשיכים לשדרג את הזעם. עוד מבצע, עוד הצהרה, עוד תחושת שליטה רגעית. אבל אלה לא מרפאים את השבר - הם רק מושכים אותו הלאה, מחליפים עוד תחושה בגוף ובנשמה שמתפוררת מבפנים. כך הפכה מלחמה קצרת מועד לזהות ממושכת - לא עוד אמצעי להשגת שקט, אלא דרך קבועה לשחזר תחושת עוצמה. כמו דידרו מול הגלימה המפוארת גם אנחנו נאבקים בפער שבין הדימוי שאנחנו מנסים לטפח - לבין התחושות העמוקות שמסרבות להתפוגג.
ובינתיים, הציבור מתעייף, הכאב נוכח, השכול רק מתרחב - אבל המנהיגות לא עוצרת, יש משהו ממכר בגלימת הכוח: היא נותנת תחושת שליטה, מצטלמת מצוין, עוטפת את הלובש אותה בתחושת צדק, אבל היא לא מביאה איתה ריפוי ולזה אנחנו זקוקים עכשיו יותר מהכול. ולכן - ישראל 2025 צריכה יותר מאסטרטגיה צבאית. היא צריכה אומץ. לא עוד אומץ להילחם - אלא אומץ לעצור. להביט במראה. לשאול מי אנחנו רוצים להיות. כי בין אם נכבוש שוב את עזה ובין אם לא, השאלה האמיתית איננה ביטחונית - אלא זהותית.
האם נמשיך לנסות להתאים את כל הרהיטים לגלימה אחת שלא באמת משרתת אותנו? או שנמצא סוף-סוף את הכוח להסיר אותה - ולבנות לעצמנו זהות חדשה, יציבה, שלא תלויה רק בעוצמה - אלא גם בצניעות, בחזון, ובתקווה.