בשנים האחרונות אנחנו עדים למחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. מאות אלפי אנשים ברחובות קוראים לדמוקרטיה, למלחמה בשחיתות, ובשנתיים האחרונות גם לשחרור החטופים ולקידום עסקה כוללת להחזרתם. אבל עיקר המחאה הוא דווקא בנושאים שנעדרים ממנה.
הציבור הליברלי בישראל צועק מעל הבמות וברחובות, שאין דבר חשוב יותר מדמוקרטיה, אבל האמת היא שיש. יש שני דברים שחשיבותם בעיני הציבור - גם הליברלי וגם השמאל הציוני, עולה על כל השאר:
האחד הוא שמירה על העליונות היהודית בגבולות ארץ ישראל, והשני הוא שימור הנרטיב של צה"ל כצבא חזק ומוסרי, שחייליו הם התגלמות ה"ישראלי הטוב". שני אלו לא עולים בקנה אחד לא עם דמוקרטיה, לא עם שחרור החטופים, ולא עם העברת ביקורת כלפי פעולות הצבא, יהיו אשר יהיו. צה"ל וחייליו קדושים בעיני ציבור המחאה.
דמוקרטיה אמיתית לא יכולה להתקיים במקביל לכיבוש, ולכן היא מחייבת אותנו להפסיק את הכיבוש ולוותר על עליונותנו כיהודים על האדמה הזו. ופעם אחר פעם כשאנחנו נדרשים לבחור בין "דמוקרטיה" לבין "עליונות יהודית", אנחנו בוחרים בעליונות יהודית. איפה אנחנו רואים זאת? בהעדר השיח על רצח העם בעזה על במות המחאה, בסירוב של שמשפחות החטופים להכניס מפגינים עם מסרים נגד הכיבוש להפגנה בשער בגין, בהאדרה של "אחים לנשק", ובמחיאות הכפיים הסוערות לנואמים שמספרים שהם חיילי מילואים.
אנחנו רואים את זה בקרב מובילי מחאה שמורידים למפגינים שלטים של ילדים עזתים, ואנחנו רואים את זה כשיאיר גולן, ה"אלטרנטיבה" שהציבור הליברלי מציע לממשלת החורבן, מתראיין ואומר באופן מפורש כי "ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה". יאיר גולן הרי יודע שישראל ביצעה וממשיכה לבצע פשעי מלחמה. הוא יודע את זה והוא בוחר לשקר כדי לשמור על הנרטיב של צה"ל כמצפן מוסרי של החברה הישראלית יהודית. לשיח הזה אין מקום בהפגנות של הציבור הליברלי ושל משפחות החטופים.
מה שמאפשר למחאה, ולציבור הליברלי בכלל, להיות עיוורים כל כך לדיסוננס בין קריאה לדמוקרטיה לבין התעלמות מהכיבוש, בין קריאה להחזרת החטופים לבין התעלמות מההרעבה וההשמדה שאנחנו מבצעים בעזה, זה העדר עמוד שדרה חברתי ערכי.
אנחנו עסוקים בפרקטיקות במקום בערכים. אנחנו בוחרים בדמוקרטיה אבל רק בהקשר היהודי, בהפסקת אש אבל רק כדי להחזיר חטופים. אנחנו לא בוחרים בערכים של שוויון, שלום וערך חיי אדם. שהרי אם היינו בוחרים בערכים האלו בכנות ואמת, לא היינו יכולים להתעלם מכך שכיבוש, הרעבה, השמדה, הפקרה ושחיתות, לא עומדים לצד הערכים האלה, ושלא ניתן לצעוק "דמוקרטיה" בלי לצעוק "די להשמדה" או "די לכיבוש". כלומר, עלינו לדבוק בערכים, ודרכם להציע פרקטיקות, ולא להפך.
נקמת השואה
השלטון שלנו יודע את זה. הוא יודע שמעל הרצון שלנו להחזיר את החטופים, ולפני הדרישה שלנו לדמוקרטיה, אנחנו מוכנים למות ולהמית עבור עליונות יהודית ועבור קדושת צה"ל וחייליו. אנחנו לא מסתירים את זה. לכן מקפידים לדבר בהפגנות על כך שקפלניסטים עושים מילואים, שהם משרתים ביחידות מובחרות, שאנחנו תומכים בצה"ל ושחייליו הם גיבורים. אנחנו צועקים מעל כל במה שהמלחמה באירן הייתה צודקת, ואפילו מדגישים את העובדה שלא התקיימה הפגנה בזמן המלחמה כי "כל הקפלניסטים הטייסים היו באירן".
השלטון, כמובן, מנצל זאת. מקבלי ההחלטות הפשיסטים שלנו יודעים שכל עוד הם יחזקו את הנרטיב שמי שפוגע בדמוקרטיה ומונע את החזרת החטופים אלו הערבים, או השמאל, או האנטישמיים בעולם, או תושבי עזה או הגדה, אנחנו נשתוק. אנחנו נמשיך לקרוא קריאות ריקות מתוכן שאין להן משמעות מול הכמיהה הגדולה ביותר של הישראלי - לנקום את נקמת השואה . כיצד? דרך יצירת דימוי של עוצמה, טוהר מידות, עליונות מוסרית, וכוח. כל זאת תוך שימור הנרטיב הקורבני שמאפשר לנו להרגיש פטורים מכל ביקורת או אשמה.
מאחר שהשלטון יודע זאת, הוא מגיב באלימות קשה יותר למחאות שמערערות על כך. לכן מחאות נגד הכיבוש, נגד ההרעבה ונגד צה"ל נענות באלימות קשה יותר ממחאות אחרות. לכן המחאות של החרדים נגד הגיוס נענות באלימות קשה אף יותר, כי התגובה להפגנות האלה צריכה למסך את העובדה שהשלטון במו ידיו מוכר לחרדים את הזכות להשתמט מצה"ל ובעצם כך פוגע בעצמו בנרטיב. השלטון יודע שהפגנות שמערערות את הנרטיבים שמחזיקים אותו בשלטון מסוכנות לו, ולכן הוא תוקף באלימות את כל מי שמעורב בהן.
השלטון יודע שמחאה שמערערת על קדושתו של צה"ל ועל עליונות העם היהודי על אדמת ישראל מסכנת אותו. השלטון יודע שכל עוד המחאה ממשיכה להדיר את השיח על עזה, על צה"ל ועל הכיבוש, היא משרתת את האינטרסים שלו ומרחיקה מהשיח הציבורי את אותם נרטיבים שעלולים לערער אותו.
למעשה, המחאה שמרחיקה ממנה את הנרטיבים של שוויון ושלום אמיתיים, כאלה שלצד הקריאה לדמוקרטיה ולהחזרת החטופים גם מערערים על הכיבוש, ההרעבה, ההשמדה, ופשעי המלחמה שצה"ל וחייליו מבצעים, משרתת בעיקר את השלטון. כי תמיד תישאר לו האופציה לנצל את הנרטיבים של עליונות יהודית וקדושת צה"ל, ולדעת שכל הציבור הליברלי ישכח הכל ויצופף שורותיו, ירים ראשו וימחא כפיים לצבא המוסרי ביותר בעולם, של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.