מדינת ישראל היא יצרנית האירועים הבולטת ביותר בעולם. כבר מראשיתה ובמשך 77 שנותיה, מדובר על היסטוריה רצופה של מלחמות והסכמי שלום, כיבושים ונסיגות, עליות, מורדות וזעזועים. עצמאותנו כרוכה במחיר דמים כבד. מדינה יהודית שקמה בתוך מרחב ערבי-מוסלמי ענקי, שאינו מעכל את עצם קיומה בתחומו. ישראל נאלצת להאבק בהתמדה על שרידותה, מול צונאמי מתמיד של איומים מחוץ ומבית.
למן הכרזת עצמאותה, ישראל נתונה במצב גיאופוליטי שאין לו אח ורע בתבל. מכל עבר ולאורך כל שנות קיומה נשמעות קריאות להשמדתה. מדינות תבל בוחנות אותה בזכוכית מגדלת, בעויינות אף בקנאה, שופטות את התנהלותה לחומרה, ודורשות ממנה מה שאינן דורשות מעצמן וממדינות אחרות. שלא ברצונה, ישראל היא נושא מרכזי בכל דיוני האו"ם על כל מוסדותיו - כמובן לשלילה. מדינה לבדה תשכון.
בתולדותינו, לטוב ולרע, אירוע גורר אירוע. מלחמת ששת הימים הביאה את שחרור יהודה ושומרון, איחוד ירושלים והתיישבות. מלחמת יום הכיפורים הולידה אירועים לא פחות חשובים - המהפך השלטוני, הסכמי השלום עם מצרים וירדן, החלת החוק והשיפוט ברמת הגולן.
כך גם, ובמיוחד, האירוע הטראומתי של 7 באוקטובר. שנתיים ועשרה חודשים של מלחמה שנכפתה עלינו, שבה הדפנו את ארגוני הטרור והוכחנו שוב את עוצמתנו ורצון הקיום שלנו. דף חדש, עקוב מדם, טעון בדאגות, נפתח באותו יום מר ונמהר בתולדות המדינה. אנחנו בתקופה חדשה, שונה מכל מה שקדמה לאותו מחדל אסוני. גם אירוע נורא זה, פריצת מחבלי חמאס לשטח ישראל וטבח באזרחים שלווים, נפל עלינו בעקבות אירוע טראומתי קודם - ההינתקות מרצועת עזה.
בפרספקטיבה של עשרים שנה, כבר ברור גם לאלה שתמכו בזמנו בצעד זה, כמה חמור הוא היה, מסוכן, הזוי. אומנם גלעד שרון, מאיר שטרית, יאיר גולן, אמנון ה"מאתרג" ודומיהם, יצדיקו אותו גם כיום, מתוך נאמנות לאבי הרעיון ומבצעו, ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל, אך הם לא יודו איזו טעות אסטרטגית הייתה ההינתקות, צעד אנטי ציוני בעליל.
אלה היו ימי בלהות, שערוצי הטלוויזיה חוזרים ומראים לנו אותם שוב ושוב בימים אלה. עם זאת, מלחמת אחים שהייתה על הסף, לא פרצה - בעיקר הודות לעוז הרוח והאמונה של אלפי המפונים ותומכיהם. פצע העקירה נטבע בלב האומה. חמור מזה: לקח הצעד ההתאבדותי הזה נחקק היטב בתודעת אויבינו ועודד אותם בניסיונם לפעול להשמדתה.
מכנים אותה הינתקות, הפרדה כביכול בין יהודים לערבים. הכיצד? - הערבים נשארים על מכונם ואילו היהודים זזים משם, מתנתקים, ואם תרצו - בורחים. בצדק מכנים אותה עקירה או גירוש. יהודים גורשו בידי שלטון יהודי מחבל ארץ במולדתם ההיסטורית. במבטו המוטעה של האויב הערבי, היהודים כנראה לא באמת דבקים בקרקע - כך כנראה גם במקומות אחרים ב"פלשתין". כל שצריך הוא להגביר הלחץ עליהם, לאיים עליהם, להפחיד אותם, לפגוע בהם, לנסות שוב ושוב לתקוף.
המילה היאה ביותר לאותה הינתקות אומללה היא - טרנספר. מושג מעורר חלחלה, שיפי נפש בתוכנו מזהירים אותנו מפניו ככל שמדובר באוכלוסייה ערבית כלשהי. לא כן ביהודים. טרנספר שממשלה יהודית ביצעה בכוחנות לכעשרת-אלפים מתיישבים. אפילו לא טרנספר מרצון של 'גנדי'. "תשעה באב" של גוש-קטיף.
תוצאתו זועקת זה עשרים שנה לשמיים: הרס ישובים פורחים, גרירת תושביהם בכוח מבתיהם בידי חיילי צה"ל הדומעים, והשארת השטח לברברים של חמאס. מעתה - אמרו התומכים - אין להם עילה לתקוף אותנו, יילכו בעקבות המתיישבים היהודים, יקימו על החורבן היהודי כפרים משלהם, עזה תהיה כסינגפור. שלום ישרור בגבול.
האם לקח הטרנספר הזה נלמד אצלנו? - בספק גדול. גם אחרי שעזה הפכה למתחם לוחמני מתחת לאדמה ומעליה, גם לאחר שבמשך עשרים שנה חמאס דרס את המוני נתיניו ונערך ל-7 באוקטובר הנורא, "מבול אל-אקצה" כלשונו המתלהמת, עדיין נמצאים בתוכנו "דוד גרוסמנים", רחמנים על אכזרים, שיאשימו את ישראל - לא את חמאס - בפשעים, בהרעבה, באסון ההומניטרי בעזה. יתר על כן, ישנם פוליטיקאים ופרשנים, שמטיפים ל"מדינה פלשתינית" ביו"ש. במילים אחרות: חזרה על פשע הטרנספר שביצע אריאל שרון למתיישבי חבל עזה. טרנספר ליהודים - כן, לערבים - חס וחלילה. רק מוחות מעוקמים יתמכו ברעיון נואל זה, שמשמעו בעתיד - "7 באוקטובר" בשרון וביתור ישראל.
הרוב השפוי בעמנו הפנים את לקח הטרנספר העצמי מלפני עשרים שנה, לא יכנע ללחצים מבית ומחוץ להקים "מדינה פלשתינית" שתהיה סכנה קיומית לישראל, ולא יאפשר טרנספר לחצי מיליון תושבים ביו"ש.