בשבוע שעבר הצביע הפרלמנט הישראלי בעד הצעה לסדר היום להחלת ריבונות מלאה על יהודה ושומרון והקמת התנחלויות רבות שם, כולל בלב ריכוזי אוכלוסייה פלשתינית. יוזמי ההצעה הסבירו שלאחר החלת ריבונות ביו"ש, ישראל תחיל ריבונות גם על רצועת עזה ותאפשר התנחלות נרחבת גם שם.
בכל הנאומים של מקדמי ההצעה ותומכיה לא הייתה שום התייחסות לשלושה מיליון פלשתינים שגרים ביו"ש ולשני מיליון פלשתינים שגרים ברצועת עזה. עם זאת, אחרי סיפוח יו"ש והרצועה, ישראל תשלוט בכחמשת מיליוני הפלשתינים האלו ותצטרך לדאוג לכל צורכי חייהם. כלומר, התומכים בהחלת הריבונות מקדמים חזון בלהות, שיהפוך את מדינת ישראל ממדינת היהודים למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי.
ההצעה להחלת ריבונות מלאה על יו"ש זכתה לתמיכה נרחבת שחרגה משורות הקואליציה. בין התומכים בהצעה אפשר היה למצוא גם את חברי מפלגת ישראל ביתנו, שלכאורה נמנים עם האופוזיציה. ומה עם המפלגה של יאיר לפיד והמפלגה של בני גנץ אתם שואלים? ובכן, הם החליטו להחרים את הדיון ולצאת מהמליאה בזמן ההצבעה, וכך לאפשר לקואליציה להעביר את ההצעה ברוב מוחץ.
אין דבר יותר סמלי מכך שההצבעה על ההצעה לספח את יו"ש התנהלה מול הכסאות הריקים של מפלגות אופוזיציה, שכן זה מה שהיא בדיוק - אופוזיציה של כסאות ריקים.
אף שאני מתנגד בכל תוקף לרעיון העוועים של סיפוח השטחים, אין לי ביקורת על חברי ישראל ביתנו או על נפתלי בנט ושותפיו הפוליטיים שתומכים במהלך הזה. בנט ואביגדור ליברמן הם אנשי ימין קיצוני, והם תמיד היו כך. זה שרבים במחנה השמאל-מרכז הפכו את השניים ל"תקווה הלבנה הגדולה" של השמאל הציוני, זו האשמה שלהם ושלהם בלבד. שכן בנט וליברמן מעולם לא הסתירו את תמיכתם בסיפוח, והם אף פעלו לקדמו לאורך הקריירה הפוליטית שלהם.
הביקורת והכעס שלי הם על אלו שהפכו את הריקנות האידיאולוגית לאידיאולוגיה, ושמובילים ציבור מצביעים נרחב לאבדון פוליטי. לפיד וגנץ הם לא פוליטיקאים, לא מדינאים ובטח שלא מנהיגים. הם פארסה פוליטית, אבל כזו שממש לא מצחיקה. הגיע הזמן אפוא שהכסאות הריקים של לפיד וגנץ יתפנו לאנשים אחרים שיוכלו להציע למחנה השמאל-מרכז הנהגה אידיאולוגית וייצוג נאמן.
[מתוך מאמר שפורסם בעיתון מעריב]