ב-3 באוגוסט 2025, פרסם העיתון הרשמי של חמאס "פלשתין" את הכתבה הבאה:
[כותרת עליונה]
[סרטון הווידאו] השתיק את כל ניסיונות ההכחשה
[כותרת ראשית]
הדיווח על תמונתו של שבוי ישראלי כחוש עורר זעזוע. סימני הרעבה בעזה ניכרים על גופו.
[תוכן הכתבה]
עזה / יחיא אל-יעקובי:
בתקופה האחרונה התמקדה התקשורת הישראלית בהמעטת ההשלכות של הרעבת תושבי רצועת עזה ובהטלת ספק בדוחות של ארגונים בינלאומיים שדיברו על רעב אמיתי. אך כאשר הופיע האסיר [החטוף] הישראלי אביתר דוד בסרטון שפרסמו גדודי אל-קסאם, כשגופו כחוש וניכר כי הרעב מכרסם בו, התמונה השתנתה.
בישראל החלו קריאות לבחינה מחדש של המדיניות הנוכחית, לא מתוך "רחמים על תושבי עזה", אלא משום שעשרים או שלושים ישראלים הפכו בעצמם לקורבנות ישירים של אותה מדיניות הרעבה.
הישראלים לא תיארו לעצמם שמדיניות ההרעבה שמטילה ממשלתם כנשק במלחמה תפגע גם באסירים [חטופים] שלהם. גופו הכחוש של האסיר [חטוף] נראה כאילו היה אחד מהרעבים בעזה, בתמונה מזעזעת שלא הותירה מקום להכחשה.
גדודי עיז א-דין אל-קסאם פרסמו לפני יומיים סרטון שבו נראה האסיר [החטוף] סובל מאובדן משקל חמור, כתוצאה ישירה של המשך מדיניות ההרעבה הישראלית, שמתקיימת במקביל למלחמת ההשמדה שנמשכת כבר כ-22 חודשים.
בסרטון, שפורסם בערוץ הטלגרם של הגדודים, נאמר כי האסיר [החטוף] "ציפה להשתחרר בעסקת חילופי [שבויים]". הוא נראה יושב על מיטה בחדר צר, כשסימני תת-תזונה בולטים על גופו, וצלעותיו בולטות בצורה משמעותית, במראה שמשקף את אחד ההיבטים של מדיניות ההרעבה הישראלית. הסרטון הסתיים במשפט: "הם אוכלים ממה שאנו אוכלים, ושותים ממה שאנו שותים".
הסרטון עורר סערה שכללה תגובות זועמות בתקשורת ובזירה הפוליטית בישראל. יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, כתב בפוסט ב-X: "כל חבר בממשלה צריך לצפות הערב בסרטון של אביתר [דוד] לפני שהוא הולך לישון, ולנסות להירדם כשהוא חושב על אביתר שמנסה לשרוד בתוך המנהרה."
הסרטון כלל מראות סמליים של הרעבת ילדים בעזה, ולאחריהם הצהרות של ראש ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו, שדיבר על הכנסת "סיוע מינימלי", ודברי שר הביטחון הלאומי הקיצוני, איתמר בן-גביר, שאמר: "בשלב הבא, מה שצריך לשלוח לעזה זה פצצות.
"משפחות האסירים [החטופים] הישראלים דרשו היום, שבת, מממשלת נתניהו להפסיק את מה שכינו "הטירוף" ברצועת עזה ולהגיע לעסקה כוללת עם תנועת חמאס לשחרור בניהם ה"מוחזקים" ברצועה. אחיו של האסיר [חטוף] אביתר אמר: "מצבו הגופני בסרטון היה כמו מיליון מכות בלבי."
עופר יונתן אמר לעיתון "ידיעות [אחרונות]": "אני לא רוצה לדבר על כישלון המו"מ, אני רק רוצה לשמוע שיש פוליטיקאי שעושה הכל כדי להחזיר את אביתר ואת 49 השבויים האחרים."
אלכס, בנו של השליח האמריקני סטיב ויטקוף, אמר: "אביתר היה בחור צעיר ובריא, עכשיו הוא נראה רעב, כמעט בלתי מזוהה. גופו הכחוש ועיניו השקועות מזכירות לנו תמונות של יהודים במחנות הריכוז הנאציים.
המומחה לענייני ישראל, אמין אל-חאג' [أمين الحاج], סבור שהסרטון הזה לא היה רק מסר תקשורתי חולף, אלא יצר משוואת עימות חדשה, שמבוססת על שפת הגוף, התמונה והמציאות האנושית הקשה, שהצליחה לפרוץ את החומה העבה של הנרטיב הרשמי הישראלי ולעקוף את המספריים של הצנזורה.
אל-חאג' אמר לעיתון "פלשתין" כי החשיבות יוצאת הדופן של הסרטון טמונה בהצלחתו לשבור את חומת ההכחשה וההתעלמות, ולהגיע לקהל הישראלי ללא מחסומים. מצבו של האסיר [החטוף] הפך להוכחה מוחשית שאי אפשר להכחישה, ומסר מוסרי ברור: הכיבוש עצמו אינו חסין ממדיניותו התוקפנית, והאסירים [החטופים] שלו הפכו גם הם לקורבנות של "הנדסת ההרעבה" שהטיל על עזה.
הוא הוסיף: "המציאות לאחר [פרסום] הסרטון לא תהיה כפי שהייתה קודם לכן. ממשלת הכיבוש מתמודדת כעת עם לחץ ציבורי פנימי הולך וגובר, במקביל לקושי ניכר בניהול המלחמה והמשא-ומתן. החברה הישראלית מתחילה להבין שהיא בת ערובה למדיניות קיצונית שמובילה אותה לאבדן נוסף של חיים ובמישור המדיני."
הוא ציין כי הסרטון עשוי לדחוף את ישראל לבחון מחדש את שיקוליה, לא רק בנוגע לעסקת חילופי האסירים [חטופים - אסירים ביטחוניים], אלא גם בנוגע למדיניותה כלפי עזה באופן כללי, שכן כוחה של התמונה הפעם זו גוברת על יכולתה של מכונת התקשורת הישראלית להכיל או להתמודד איתה.
אל-חאג' סבור כי עיתוי פרסום הסרטון תוכנן בקפידה, במקביל לקשיים במשא-ומתן בדוחה, להידוק המצור ולהסלמת מדיניות ההרעבה, דבר שהפך את המסר לברור יותר עבור הציבור הישראלי: "ממשלתכם מזלזלת בחיי בניכם ומקריבה אותם למען אינטרסים פנימיים."
לדעתו, גדודי אל-קסאם הצליחו בבירור ליצור משוואה תקשורתית חדשה: קישור בין גורלו של האסיר [החטוף] הישראלי אביתר [דוד] לרעב שמטילה ממשלתו על תושבי עזה, ובכך להמחיש תמונה אנושית קשה שקשה להתעלם ממנה.
לפי אל-חאג', [גדודי] אל-קסאם ביקשו להדגיש את הסתירה הבוטה בין הנרטיב הישראלי שמתהדר ב"הומניות" לבין הפרקטיקות השיטתיות של הרעבה והשמדה. זו נקודת מפנה שבה ההתנגדות הפלשתינית מבקשת לנצל כדי להפגין עוצמה מוסרית ותקשורתית, ואסטרטגיה חדשה בניהול סוגיית האסירים [החטופים], שמבוססת על לחץ פסיכולוגי וציבורי.
לגבי היקף ההשפעה, אל-חאג' מציין כי הסרטון יצר סדק ממשי בחברה הישראלית, שכן הוא הראה שמדיניותם של נתניהו ובעלי בריתו הקיצוניים, כמו [איתמר] בן-גביר ו[בצלאל] סמוטריץ', מובילה לתוצאות הרסניות, אפילו עבור האסירים [החטופים] עצמם. הוא מוסיף: "הסרטון החזיר את סוגיית עסקת האסירים [החטופים] לקדמת הבמה והפעיל לחץ פסיכולוגי, מוסרי ותקשורתי משמעותי על הנהגת הכיבוש, שממילא מתמודדת עם משבר פנימי ומחאות הולכות וגוברות."
הוא מסיים באומרו: "המשמעות של כך שהחברה הישראלית לא האמינה למצב הרעב עד שראתה את גופו של השבוי משקפת גזענות מושרשת ויהירות מובנית במנטליות הישראלית, שלא נרעשה מאלפי תמונות של ילדים ונשים שמתים מרעב בעזה, אך הזדעזעה כאשר נראה 'אחד משלהם' סובל כפי שסובלות קורבנותיהם."