היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של זוכה פרס הנובל השוודי תומס טראנסטרומר, על תחושת השחרור מן הבית שאנו נושאים על גבנו במהלך חיינו. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. המשורר, הסופר והמתרגם השוודי תומס טראנסטרומר (2015-1931) זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2011. הוא נולד בסטוקהולם, ולאחר שהוריו התגרשו נותר עם אימו. הוא למד ספרות, פסיכולוגיה ומדעי הדתות. הוא היה גם פסנתרן וגם פסיכולוג קליני שטיפל באסירים ועבד כפסיכולוג בעיר מגוריו וֶסְטֶרְאוֹס. למוזיקה היה מקום מרכזי בחייו, והיא מופיעה גם בכותרות שיריו ('פרלודים', 'למנטו', 'אלגרו', 'קיריה', 'נוקטורן'). הוא החל לכתוב שירה בגיל שלוש-עשרה, ופרסם שלושה-עשר ספרי שירה, ספר זכרונות והתכתבות. כשהיה בן חמישים ותשע נפגע בשבץ מוחי, שפגע ביכולת הדיבור שלו ואפשר לו לנגן רק ביד אחת. הוא המשיך לנגן והוציא לאור דיסק של יצירות ליד שמאל. את השיר 'פרלוד' קראתי בספר 'תומס טראנסטרומר, כל השירים' (הוצאת קשב לשירה, 2013). בכל שבוע אני מהרהר על שיר מאחד הספרים בספריה שלי. אינני כותב ביקורת ספרותית, ואינני מנסה להבין 'למה התכוון המשורר'. השיר מעורר בי אסוציאציות פרטיות ומחשבות שנובעות מתוך מחשבות, וכל שיר פותח בפני חלון המאפשר לי להתבונן בעולם במבט חדש. עכשיו גיליתי, שגם הבחירה לקרוא מושפעת מהלך-הרוח בו אני נמצא. קראתי שוב בספרו של תומס טראנסטרומר, וכל שיר שקראתי עורר בי מחשבות על האסון המתרחש עכשיו בעזה, על ילדים מתים, על הרוע האנושי ושוב על המוות הנמצא בכל מקום. בחרתי בשיר שכותרתו 'פרלוד'. טראנסטרומר היה פסנתרן, וידע שפרלוד פירושו קטע מוסיקלי המשמש כמבוא או כהקדמה ליצירה מוסילית. אבל השיר הזה אינו עוסק במוזיקה אלא בפינוי של דירה, כלומר בתהליך של סיום ולא של התחלה או מבוא. האם הכותרת אירונית או צינית? אולי. השיר, כמו שירים אחרים של טראנסמוטר (לא כולם) נכתב כקטע פרוזה לירי קצר. השיר נפתח בשורה המסכמת את תוכנו: "הַדִּירָה שֶׁגַּרְתִּי בָּהּ רֹב חַיַּי עוֹמֶדֶת לִפְנֵי פִּנוּי". לא מזמן הייתי בן שבעים-ואחת, ולכן אינני רואה בשיר הזה שיר על פינוי דירה אלא על סוף החיים. הדירה היא רק מטפורה המסמלת את גופו של המשורר לעת זיקנה. אני מרגיש צעיר, אבל גופי מאותת לי שגם הוא "עוֹמֶד לִפְנֵי פִּנוּי". הדירה הזו, הגוף, ברגעים שלפני מותנו, "הַכֹּל הוּצָא מִמֶּנָּה". עכשיו "הָעֹגֶן הוּרַם", והספינה ממתינה לנו על נהר הסְטִיקְס, כדי להוביל את נפשנו אל השאול. טראנסמוטר משתמש בדימויים הישנים, המיתולוגיים, של המוות, ומתאר את הדרך שנפשנו (הדמיונית, כמובן) עוברת מן הגוף אל מקומה הסופי, באדמה. "אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן שׂוֹרֵר אֵבֶל, זוֹ הַדִּירָה הַקַּלָּה בָּעִיר", הוא כותב, ואולי הוא מרמז שבשעת המוות אנחנו מאבדים מעט ממשקלנו. בחוץ עוד מתאבלים עלינו, אבל גופנו הריק מאיתנו כבר קל יותר, ולא יעיק עוד על אהובינו. דקארט האמין שהאמת טמונה במודעות שלנו לקיומנו, אבל טראנסמוטר מזכיר לנו שיש בחיינו רק אמת אחת ויחידה, הידועה לכל בן-תמותה מרגע היוולדו, המוות: "הָאֱמֶת אֵינָהּ זְקוּקָה לְרָהִיטִים". רגע המוות מאפשר לנו לסקור את חיינו, מן הלידה, שהיא חדר ריק שעדיין אינו מכיל אותנו, ועד לדירה הריקה מאיתנו: "הִקַּפְתִּי אֶת הַחַיִּים סִיבוּב שָׁלֵם וְחָזַרְתִי לִנְקֻדַּת הַמּוֹצָא: חֶדֶר מְרוֹקָן". החיים, לפיכך, הם מסע משום מקום לשום מקום, שלכאורה מעניק לנו משמעות, אך מתגלה, בסיומם של חיינו, כחסר-משמעות. הוא מתאר את המסע הזה ככתב-הירוגליפים שמנסה להנציח את מותו של השליט: "דְּבָרִם שֶׁעָבְרוּ עָלַי כָּאן נִרְאִים עַל הַקִּירוֹת כְּמוֹ צִיּוּרִים מִצְרִיִּים, תְּמוּנוֹת מִתּוֹךְ קִיטוֹן קְבוּרָה". אבל כתב-החרטומים, כמו דברי-הימים וכמו ספריו של המשורר, יישכח במהרה: "אַךְ הֵם הוֹלְכִים וְנִכְחָדִים". טראנסטרומר חוזר ונזכר ברגע הלידה, "הֵן הָאוֹר חָזָק מִדַּי", ובנקודת המבט של הילד, שזוכר את הבית והחלונות כמשהו גדול הרבה יותר מכפי שנראה למבוגר: "הַחַלּוֹנוֹת גָּדְלוּ. הַדִּירָה הָרֵיקָה הִיא מִשְׁקֶפֶת גְּדוֹלָה מְכֻוֶּנֶת לַשָּׁמַיִם". בילדותו רואה הילד מבעד לחלונות ביתו ומבעד לנקודת מבטם של הוריו את העולם הסובב אותו, כמבעד למשקפת ענקית המכוונת למרחקים. את רגע המוות מתאר המשורר כרגע של שקט: "שֶׁקֶט כְּבִשְׁעַת תְּפִלָּה שֶׁל קְוֵיקֵרִים". נדמה שהוא מבקש לא לשאת תפילות ונאומים על קברו. הקוויקרים מאמינים בקשר אישי של כל אדם עם אלוהיו, ולכן אינם רואים צורך בכומר שינהל את התפילה. במקום המתווך הם פשוט יושבים בשקט, ואם אחד ה'מתפללים' מרגיש שקיבל מסר מאלוהיו, הוא משתף בכך את האחרים. טראנסטרומר רוצה להיפרד בשקט מן העולם. הוא מתכוון לשקט אנושי, למילים ולהספדים, ולא לקולות הטבע הנשמעים בחוץ, מחוץ לדירה הריקה, לגוף הריק של המת המוטל לפני המתאספים: "שׁוֹמְעִים רַק אֶת יוֹנֵי הַחֲצֵרוֹת הָאֲחוֹרִיּוֹת. אֶת הֶמְיָתָן".