פרופ' גבי סיבוני הוא אלוף-משנה במילואים בצה"ל, לשעבר מפקד סיירת גולני, חוקר בכיר שעמד בראש תוכנית צבא ואסטרטגיה ותוכנית ביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וכיום הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון והמרכז לאסטרטגיה (ICGS). סיבוני הוא מומחה לאסטרטגיה צבאית, לוחמת סייבר וביטחון לאומי, ומשמש כיועץ לצה"ל ולארגוני ביטחון ישראלים. הוא גם ייסד וערך כתבי עת אקדמיים בתחומים אלו. תובנותיו בתחום מומחיותו הצבאית ייחשפו בהמשך הראיון.

סיבוני נולד בשיכון כנען שבצפת, לשם הגיעו הוריו מקזבלנקה שבמרוקו בראשית 1955. מספר סיבוני: "העלייה הייתה מתוך ציונות, כמו כל היהודים שעלו אז מצפון אפריקה, וכחלק מגל העלייה הגדול של שנות ה-50." אביו, שבמרוקו היה חייט ואמו עבדה אצלו, החל בארץ בעבודות כפיים ועבודות דחק. סיבוני: "בהמשך שב למקצועו - תחילה כחייט במתפרה של משרד הביטחון בצפת, ובהמשך התקדם לתפקיד סגן המנהל, וסיים כמפקח על כל מתפרות משרד הביטחון בארץ." אימו, שהייתה אף היא תופרת, עבדה בבית החולים הדסה בצפת. משפחתה המורחבת של אמו יושבה אף היא בצפת על-ידי הסוכנות וסיבוני גדל אצל סבתו, שדרכה למד לדבר מרוקאית - שפה שבה הוא מקפיד להשתמש עד היום, בין היתר בתוכניתו של יורם שפטל ברדיו, ב-"פינת היידיש והמרוקאית" בתחנת "גלי ישראל." סיבוני, בן הזקונים, נולד על אדמת הארץ, לאחר ששמואל, דניאל ומיכאל באו לעולם עוד במרוקו. אך במקום להתקבל כמתנה שציפו לה, נולד כ"גבר" נוסף - ואיכזב, מבלי שהתכוון, את תקוות הוריו לבת. "אני חייב להתנצל בפניהם", הוא אומר בחיוך משועשע, "שגם אני הגעתי כבן, ולא כבת המיוחלת." למרות המצב הכלכלי הקשה, הוריו של גבי סיבוני השקיעו את מיטב כספם בלימודי ילדיהם. "הורינו הצליחו לבודד אותנו מהקשיים", הוא מציין, "וכל ההכנסה של אימי הלכה לתשלום שכר לימוד בתיכון שאז לא היה חינם." הוא מדגיש כי בשכונה שבה גדל, היה אפשר בקלות להתדרדר לפשע, מה שמבליט את החשיבות העצומה שייחסו הוריו לחינוך. סיבוני מתאר את עצמו כתלמיד "בסדר" - לא חנון, קצת שובב, "אחד החבר'ה". הוא אהב במיוחד את המקצועות הריאליים, פיזיקה ומתמטיקה. אחיו הבכור, דניאל, הפך לפרופסור לבלשנות עברית ושפות שמיות. סיבוני: "לימים, אחי שינה את שמו ל"סיון" מתוך הבנה שללא שינוי כזה, לא יצליח לחדור את המערכת האקדמאית." "הורינו", מציין סיבוני, "היו גאים מאוד בהצלחת בניהם." לקיפוח העדתי אליבא סיבוני נחזור בהמשך.

סיבוני מתגורר בכוכב יאיר-צור יגאל מאז 1995. הוא אב לשלושה בנים מאשתו הראשונה: עפר, נועם ויותם. בשנת 2005 חווה טרגדיה אישית נוראה כאשר אשתו הראשונה לאה ז"ל נפטרה באופן פתאומי מאירוע לבבי במהלך נסיעה לרומניה. בשנת 2007 עבר עם אשתו הנוכחית, ליאת, לבית אחר ביישוב. את ליאת הכיר כאשר ניהלה בית קפה בשם "פרפרים" בכוכב יאיר. ליאת היא קונדיטורית מקצועית ואף הייתה מורה לקונדיטוריה. היא הייתה מאמנת ריצה, לימים למדה משפטים, וכיום היא עורכת דין המתמחה בדיני משפחה. לליאת שני ילדים מנישואים קודמים, וכיום הם חיים כמשפחה מורחבת.

סיבוני הוא דמות יוצאת דופן, המחברת בין עולמות שנראים מנוגדים: מן הצד האחד - לוחם ומפקד בכיר בצה"ל ובעל תואר אקדמי גבוה; מן הצד האחר - אמן בעל נשמה מוזיקלית ואהבה עמוקה למוזיקת שנות ה־60. בעיניו, אין סתירה בין העולמות הללו. "מוזיקה זה טוב לנשמה, זה כיף", הוא מצהיר בפשטות. אהבתו של סיבוני למוזיקה החלה כבר בילדותו, בגיל 13, כשאחיו דניאל הביא לו גיטרה. "התחלתי ללמד את עצמי, לבד", הוא מספר. אחיו נתן לו דחיפות בסופי השבוע, ובעקבות זאת, כשהיה תלמיד בתיכון, הקים להקה בשם "גשם". עם גיוסו לצה"ל חדל לחלוטין לנגן, אך שב אל התחביב בגיל 40, כשמצא את הגיטרה הישנה "זרוקה אצל ההורים שלי." הוא הקים הרכב חדש, שהפך ללהקתו הקבועה - "ג'וקבוקס" - הקרויה על שם תיבות הנגינה של שנות ה־50 וה־60. המתופף והמנהל המוזיקלי של הלהקה הוא יגאל צברי והזמר הוא רן סנדלר. הלהקה מתמקדת בעיקר בשירי התקופה האהובה עליו. לפני מגיפת הקורונה והמלחמה התקיימו הופעות בתדירות גבוהה, אפילו כמה פעמים בשבוע. לעיתים מצטרפים אל הלהקה נגנים נוספים, בהם נגנת סקסופון ורקדנים. סיבוני, יליד 1957, גדל על צליליהם של "הצלליות", האנק מרווין, ברוס וולש ובהמשך להקת סנטנה. הוא נזכר כיצד היה שומע את התקליטים שלהם שוב ושוב. "על זה גדלתי", הוא אומר. "גם כיום, עשרות שנים לאחר מכן, המוזיקה הזו מהווה חלק בלתי נפרד מעולמי." אך סיבוני אינו רק מוזיקאי, הוא גם איש רוח, מהנדס, איש מערכת הביטחון וחובב בישול מושבע. "אני אוהב לבשל - לאכול, להריח, ליצור. זה בא מהבית, מאמא שלי", הוא משתף. בין מתכוניו המועדפים: מטבוחה, בשר עם זיתים ודגים מרוקאיים. הוא אף הפיק מספר סרטוני בישול, שבהם הוא חולק את אהבתו למטבח. גם הצד ההנדסי שבו בא לידי ביטוי, ולעיתים הוא יוזם פרויקטים הנדסיים פרטיים. "לאחרונה הרכבתי בחצר הבית חצובה עם כננת חשמלית המסוגלת להרים משאות של עד 250 קילוגרם - כדי להקל על העלאת סלי קניות מהמדרכה לבית, שנמצא כ־5 מטרים מעליה", הוא מספר בגאווה, ומציג את המתקן שבנה. סיבוני משלב תחומי עניין מגוונים, ממוזיקה ובישול ועד עיסוקי הנדסה וחשיבה ביטחונית. חיבור זה בין עולמות שונים אינו שכיח, אך נדמה שבמקרה שלו הוא מתרחש באופן טבעי. כך מתעצבת דמות רב־תחומית, הפועלת מתוך סקרנות, יצירתיות וניסיון חיים עשיר.

כשמדברים על השסע הפנימי בישראל, סיבוני מציג עמדה שונה מהשיח המקובל: לדבריו, אין מדובר ב"שסע גדול מדי", אלא ב"שסע קטן שמוגבר באופן קיצוני בתקשורת." הוא טוען כי עמדות הכוח במדינה נשלטות על-ידי "קבוצה מסוימת, שמטבע הדברים יצא שהצד המזרחי פחות נמצא שם." עם זאת, הוא מדגיש כי הדבר אינו קשור למוצא אלא ל"עמדות של האנשים." סיבוני אינו רואה בשסעים כמו ערבים-יהודים, חילונים-דתיים-חרדים, שמאלנים-ימניים כקרע בלתי ניתן לגישור. "אתה יכול להפוך כל דבר לשסע, הכל עניין של איך אתה מסתכל על הדבר." הוא מאמין כי "יש פערים, אבל הם מקבלים הגברה מאוד גדולה על-ידי קבוצה קטנה שיש לה כוח גדול בתקשורת." הוא מתחבר גם לדבריו של השר דודי אמסלם בנוגע ל'פריווילגים' ול'אליטות'. "אני דווקא מאוד מתחבר לנאומים של אמסלם", הוא אומר. "אני מתחבר אליהם, ואני לא רואה בזה בעיה... הוא מבטא עמדה לגיטימית." הוא שב ומדגיש כי הוא "מתנגד לפוליטיקה של זהויות", שכן יש "מרוקאים שהם באקסטרים של השמאל ויש אחרים שהם באקסטרים של הימין." לדעתו, "לפוליטיקה של זהויות אין מקום." עם זאת, הוא שב ומדגיש כי "מוקדי הכוח, בבית המשפט העליון, באקדמיה, בתקשורת, נשלטים על-ידי קבוצה מאוד מסוימת." לדעתו, "מצב זה הקצין עם הזמן, וככל שהקבוצה השולטת קטנה יותר, היא יותר קיצונית בדרכי הפעולה שלה." הוא מתאר את המצב כ"אנומליה שלא יכולה להמשיך כך לנצח, זה לא מצב יציב." לאחרונה, בעקבות שיח מתלהם בין הקואליציה לבין האופוזיציה במועצת הישוב כוכב יאיר-צור יגאל, נתלה בכניסה ליישוב שלט חוצות ענק המשמיץ את ראשת המועצה. סיבוני מדגיש כי אף שהוא שלם עם התנהלותה של ראשת המועצה רק בחלק מהמקרים, הרי שתליית השלט אינה במקום. "אין לזה מקום וזה ממש לא לעניין. ראש המועצה צריכה להתעלם מכך ולהמשיך את עשייתה כפי שהיא רואה לנכון."

גבי סיבוני מחזיק בביקורת חריפה וחד-משמעית כלפי מערכת המשפט בישראל, ובפרט כלפי בג"ץ. הוא מסכים עם האמירה של בנימין נתניהו, שלחש לרב כדורי כי "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים." סיבוני מפרש זאת כ"אובדן צדקת הדרך." הוא אינו בורר מילים ומבטא את תובנותיו באופן בהיר וחד-משמעי. עבורו, הדרישה לשינוי במערכת המשפט היא קריטית: "אני חושב שמערכת המשפט שלנו היא רקובה", הוא מצהיר, ומוסיף: "יש לתקן אותה. גדלתי עם הערצה למערכת המשפט שלנו, ומוריי לימדו אותי שהיא מערכת מופתית, ועיני כל העולם נשואות אליה." כקצין צעיר, אף בחר לבקר בביתו של השופט לנדוי ז"ל. אולם, לטענתו: "לאט-לאט, המערכת הזאת התדרדרה, עד שהגיעה להיות רקובה ברמה שהיא בלתי נסבלת. יש שם (בבג"ץ) אסופה של פקידים (שופטים) אפורים." סיבוני קושר את "ריקבון" מערכת המשפט גם למערכת אכיפת החוק, ובמיוחד לייעוץ המשפטי לממשלה. "ממתי ייעוץ זה דבר מחייב? אם הייעוץ מחייב - אז שהיועץ יחליט, וזהו", הוא תוקף, ורואה בכך "תופעה הזויה." בנוסף, הוא מאשים את המערכת ב"חוסר הרתעה קיצוני", כאשר שופטים "דנים עבריינים לעונשים קלים מאוד" אף במקרים של פשיעה חמורה. הוא מבקר את הכפפת המשטרה לפרקליטות, ורואה בכך דבר שגוי. הוא מזכיר את הטענה שהיועצת המשפטית אוסרת על המשטרה לחקור ללא אישורה עבירות מסוימות, ומתאר זאת כלא חוקי (בניגוד לפקודת המשטרה), וכסימביוטי. הוא מקווה שתהליך התיקון החל, וכי הוא "יתוקן, לא תהיה ברירה."

גבי סיבוני מביע תמיכה נחרצת בראש הממשלה בנימין נתניהו - ואף משווה אותו לדמותו ההיסטורית של וינסטון צ'רצ'יל. "לאחר התקיפה באירן אמרתי שנתניהו "ייזכר בהיסטוריה כאחד מגדולי מנהיגי העם היהודי בעת החדשה", הוא מצהיר. בניתוחו את האירועים הנוכחיים, סיבוני בוחן אותם תמיד בפרספקטיבה היסטורית - תוך ניסיון לדמיין כיצד ייראו בעוד 50 או 100 שנה. לדבריו, יש דמיון מובהק בין המלחמה שמנהלת כיום ישראל לבין מלחמת העולם השנייה - והוא רואה בכך מקבילה למצב שבו עמד צ'רצ'יל. לדבריו, צ'רצ'יל עמד לבדו מול הנאצים במשך כשנתיים, כאשר ארצות הברית "חיככה ידיה בהנאה כשהיא רואה את האימפריה הבריטית מתפוררת" וסיפקה סיוע "בחצי כוח בלבד." את הגישה הזו הוא משווה להתנהלות ממשל ביידן כלפי ישראל. גם צ'רצ'יל, לדבריו, התמודד עם התנגדות מבית - מצד פקידים, מפקדי צבא והמערכת הפוליטית בבריטניה. סיבוני מזכיר כי ארצות הברית נכנסה למלחמה רק לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, ורק בעקבות הכרזתו של היטלר על מלחמה על ארה"ב. "מה שקרה פה", הוא אומר בהקשר הישראלי, "זה שאנחנו עומדים לבד במלחמה הזאת, מול ממשל אמריקני שהוא עוין - עוין ממש, עד כדי אמברגו על תחמושת ואמצעי לחימה חיוניים." הוא אף סבור שנושאות המטוסים ששלחה ארה"ב לישראל בתחילת המלחמה לא נועדו להגן עליה, אלא "למנוע מישראל לתקוף את חיזבאללה, כדי לא לסבך את האמריקנים." את עמידותו של נתניהו תחת הלחץ - הביטחוני, המדיני והפנימי - הוא רואה כהישג מרשים: "לעמוד לבד, לחטוף מכות צבאיות קשות לאורך זמן, ולהחזיק מעמד - זה מקביל למה שצ'רצ'יל עשה." סיבוני מזהה אצל נתניהו "אסטרטגיה ברורה", שאותה הוא מגדיר כעומדת על שתי רגליים: רגל אחת - צבאית, ורגל שנייה - מדינית: "להקים ארכיטקטורה אזורית חדשה, להרחיב את הסכמי אברהם, ולהעמיק את הסכמי השלום עם ישראל." למרות השגיאות של נתניהו לפני 7 באוקטובר, סיבוני סבור כי "מהרגע שקרה מה שקרה - נתניהו הצליח לעשות מהפך אסטרטגי ולהביא אותנו לאן שהגענו." הוא מציג השוואה דרמטית בין המצב האסטרטגי של ישראל ב־6 באוקטובר לבין המצב כיום: "ריסקנו את שאריות חמאס, את חיזבאללה, שהיום הוא צל של עצמו, פירקנו את הצבא הסורי, בשאר אסד נפל, ואירן חטפה מנה אחת אפיים." הוא מודה כי "גם אני לא האמנתי שדברים כאלה יקרו." בהמשך דבריו הוא מביע תקווה להגיע בעתיד להסכמי שלום גם עם הגדולות שבאויבינו, אפילו עם אירן ועם מדינות מוסלמיות נוספות. לדבריו, מה שנעשה בשנתיים האחרונות ברמה האסטרטגית הוא "מדהים", והוא מייחס את ההובלה לאדם אחד בלבד: "רק בן אדם אחד בסוף, מול מתנגדים רבים." סיבוני משוכנע כי בעוד מאה שנה, ההיסטוריה תביט על נתניהו כפי שהיא מביטה היום על צ'רצ'יל - כמנהיג שנוי במחלוקת בזמנו, אך גדול בדיעבד.

שיחתנו מתקיימת בחדר העבודה של סיבוני בביתו בכוכב יאיר-צור יגאל. על קירות החדר תלויות תמונות משפחתיות ומפת ארץ ישראל. על שולחנו ניצב מיקרופון שבעזרתו הוא מציג את תובנותיו בשיחותיו בראיונות עם התקשורת הממסדית וברשתות החברתיות. סיבוני רהוט ושולף את תשובותיו מבלי להסס ומבלי להאריך לחשוב. כאילו ידע מראש את אשר יעלה בראיון. שפת גופו נינוחה אך מדי פעם הוא יוצא מגדרו כאשר נושאים שעולים בשיחתנו גורמים לו להתקומם על אוזלת היד של הדרג הצבאי ועל מערכת המשפט. על השאלה הנוקבת בנוגע לאחריות ל-7 באוקטובר, גבי סיבוני אינו פוטר את ראש הממשלה מאחריות. עם זאת, הוא מדגיש כי זו הייתה "הצטברות של סיבות רבות" ובעיקר מאשים את הממסד הביטחוני. סיבוני: "הממסד הביטחוני - הצבא, השב"כ, מתפ"ש (מתאם הפעולות בשטחים) - לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו שכן הוא האמין שניתן להרתיע את חמאס ולהגיע איתו להסדר כלכלי." סיבוני עצמו כתב מאמרים מתועדים המזהירים מפני התפיסה הזו, ואף פרסם שלושה שבועות לפני המלחמה מאמר על הפיכת חמאס לאיום אסטרטגי. הוא חושף כי הממסד הביטחוני אף ניסה לגבש הסכם עם חמאס מאחורי גבה של הממשלה. ב-11 ביולי 2025 פרסם מגזין "הניו-יורק טיימס" כתבת תחקיר נרחבת על מלחמת 7 באוקטובר לפני שפרצה וגם את מהלכיה עד היום. אני מציג בפני סיבוני את העובדה שעל-פי הנכתב בכתבה, ראש השב"כ התריע ביולי 2023 כי החמאס ויתר אויבי ישראל מזהים משבר פוליטי פנימי, ורואים בכך הזדמנות לתקוף, אך ראש הממשלה מתעלם מהאזהרה ומורה לראש השב"כ לטפל במפגינים נגד המהפכה המשפטית. סיבוני משיב בביטול ונראה כי יצא משלוותו: "מי התריע לו? זה לא רציני. אתה מתריע והולך לישון. אז איזו מין התרעה היא זו?"

לדברי סיבוני, קיימת בצה"ל "מחלה עמוקה": חוסר כפיפות אמיתי לדרג המדיני. "הצבא לא סופר את הדרג המדיני - כבר שנים", הוא טוען. לדבריו, למרות כפיפות פורמלית לממשלה, בפועל הצבא פועל לפי שיקוליו, לעיתים בניגוד להנחיות הדרג הנבחר. הוא מביא כדוגמה את חוסר הנכונות להקים מתחם הומניטרי בעזה, באזור שאינו בשליטת חמאס. בדיון עם קצין בכיר לפני המלחמה, שמע נימוקים כנגד הפעלת כוח בשל חשש לפגיעה "בתיירות ובכלכלה." תגובתו הייתה נחרצת: "מה זה עניינך, תיירות וכלכלה? אתה צריך לדרוש מה שנכון מבצעית. בשביל זה אתה מקבל משכורת. אל תעסוק בשיקולים מדיניים - זה לא תפקידך." סיבוני מבקר בחריפות קצינים שמעורבים בהחלטות מדיניות - כמו מי מהצבא שפעל לטובת הסכם עם חיזבאללה, או כשהצבא פועל לקידום עסקת החטופים. "מה זה 'הצבא תומך בעסקת החטופים'? זה לא עניינך. תביא פתרונות של הפעלת כוח - זה מה שתפקידך מחייב", הוא אומר. לדבריו, מדובר בתופעה חמורה של "התרופפות בצבא", כשקצינים עוסקים בנושאים שאינם בסמכותם, וללא ערך מוסף. הוא אף מתייחס לפעולות הרמטכ"ל בעניין זה כאל "הפקרות" וטוען כי הרמטכ"ל "חוטא לתפקידו וללוחמי צה"ל."

למרות הביקורת החריפה והתחזיות המורכבות, גבי סיבוני שומר על רוח חיובית. "אני אופטימי מאוד", הוא מצהיר. לדבריו, "נצח ישראל לא ישקר", והוא מזכיר ש"עברנו דברים גרועים יותר מזה." סיבוני בוחן את המציאות בפרספקטיבה היסטורית רחבה של אלפי שנים. "אנחנו עם שקיים כבר שלושת אלפים וחמש מאות שנה", הוא אומר, ומזכיר את חורבן שני בתי המקדש, את הגלות - ואת העובדה שחרף הכול, "אנחנו עדיין כאן." הוא בטוח כי "לעם שלנו יש כתפיים רחבות מאוד - והוא יעמוד גם בקשיים הנוכחיים." את השראתו הוא שואב מהעבר: סיבוני לומד רבות על מלחמת העולם השנייה, תחום שהוא מגדיר כאזור לימוד מרכזי עבורו. הוא קורא היסטוריה באופן שוטף, כולל את כל כתבי צ'רצ'יל, שאותם קרא פעמיים. בסיום הראיון אומר סיבוני כי "אני מאמין באמונה עמוקה ביכולתו של העם היהודי להתגבר - תמיד - על כל אתגר." [הכתבה מתפרסמת כאן לראשונה, ותתפרסם גם במקומון "הישוב" של כוכב יאיר-צור יגאל.]