העיסוק הפומבי ובפרופיל גבוה של המחלוקת העמוקה לכאורה בין הרמטכ"ל לבין הדרג המדיני סביב כוונת ראש הממשלה להורות על השלמת ההשתלטות על רצועת עזה, ובכלל זה כיבוש העיר עזה ומחנות המרכז, הוא חסר תקדים כמעט. בהינתן הקרע האידיאולוגי בציבור הישראלי, קרע אשר לא אוחה גם בנסיבות של מלחמת הקיום הרב-זירתית שבה אנו נתונים, קשה להשתחרר מן הרושם שהפולמוס החריף סביב השלב הבא במערכה ברצועת עזה הוא עוד נדבך מעשי ידיהם של גורמי המחאה נגד הממשלה. המסרים התקשורתיים המחדדים את האיום המוחשי הנשקף לחיי החטופים לצד המחיר הגבוה שאין לשערו של חללים בקרב חיילי צה"ל, כפועל יוצא של מהלך מערכתי נרחב להגשמת מטרות המלחמה, אם יוצא אל הפועל, ספק אם הם משקפים רק חרדה ספונטנית לחיי אנשינו. סביר יותר כי העצמתם בשיח הציבורי משתלבת במהלכים מניפולטיביים מתוכננים, שתכליתם הכשלתו של הדרג המדיני והפלת ממשלת הימין. בהקשר זה, מצערת העובדה שבני משפחות החטופים מנוצלות באופן מתוחכם, שלא לומר מרושע, כגורמי "חזית", שמצוקתן מוצגת כטריגר העיקרי המצדיק סיכול הכוונה המסתמנת של ראש הממשלה להשלים את ההשתלטות הצבאית על הרצועה. בכלל, ההזדעקות הכמו-היסטרית לחולל סנטימנט לעומתי למגמות הממשלה בהקשר לרצועת עזה, מלווה בקריאות מתלהמות של גורמים בעלי אג'נדה פוליטית ברורה, למרי אזרחי, ליציאה המונית לרחובות ואף לעידוד סרבנות במכלול הצבאי. בהקשר אחרון זה, נשמעו אף פניות ישירות אל הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל לסרב להנחיות הדרג המדיני שאופיינו כעומדות ברף של "פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה", לא פחות! בתוך כך נחשף הציבור לשטף ציטוטים, כביכול הדלפות מוסמכות מלב ליבו של "קודש הקודשים" של קבלת ההחלטות, אשר חידדו את עומק השבר שהתגלע ביחסי ראש הממשלה עם הרמטכ"ל, אייל זמיר, זאת כחלוף אך כחמישה חודשים מאז כניסתו לתפקיד. התחרות הבלתי-מוסתרת בין הכתבים הפוליטיים שהתיימרו לתמלל בצבעוניות, כל אחד לגרסתו, את חילופי הדברים הקשים בין שני האישים, היא גרוטסקית למדי, הגם שידועה כטריק תקשורתי שגור, בפרט כאשר נשואי הדברים אינם במצב המאפשר להם לאשר או להכחיש את הדברים. לעצם העניין, מהבחינה הצבאית-אסטרטגית יש היגיון רב בהנעת מהלך החלטי להכנעת חמאס ברצועת עזה, הן כצורך ביטחוני מובהק והן כמשרת אינטרס אסטרטגי של הנחלת מסר מרתיע בזירה המזרח תיכונית בכללותה. החלופה לכך עלולה להנחיל בתודעה האזורית דימוי רכרוכי ותבוסתני של ישראל, בפרט בהינתן ההיתכנות שיוענק לחמאס, על טס של כסף, דימוי של מי שניצח את הצבא הגדול במזרח התיכון.

"קו אדום"

הטענות הנשמעות בשיח הציבורי כי השלמת כיבוש רצועת עזה תקים על ישראל את רוב רובו של העולם החופשי, סובלת מתשתית ראייתית חלשה, מה גם שנהיר כי ממשל טראמפ מפיח רוח גבית למטרת המלחמה שתכליתה סילוק חמאס מן הרצועה. יש להזכיר כי לא נשמעה ביקורת כלפי צה"ל עם השקת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בסמוך לטבח 7 באוקטובר ואיש לא כבל את ידי הצבא בהתייחס לעומק הפעולה וההיתכנות להשתלטות מלאה על השטח. לפיכך, הטענה כי המהלך הניצב בפתח הוא יוצא דופן במאפייניו, ומהווה סוג של חציית "קו-אדום", אין לה על מה לסמוך. הסוגיה הרגישה והאנושית של גורל החטופים המוחזקים בידי חמאס והסכנה המוחשית שאין להתעלם ממנה, היא ללא ספק שיקול כבד משקל, אשר ישפיע, ללא ספק, על מתווה המהלך הצבאי שיינקט ברצועת עזה. ברם, מדינה החפצה חיים אינה אמורה להיות בת-ערובה של אילוץ, דרמטי ככל שיהיה, אשר יוביל לתוצאה שמאפייניה יהיו בבחינת יצא שכרנו בהפסדנו. על כן, הנוסחה האופטימלית להתמודדות אל מול מבוך, שמסתמן כדרך ללא מוצא, היא להגות רעיונות מבצעיים עתירי מעוף, שיצמצמו לכדי מינימום את הסיכון לחיי החטופים במסגרת מהלך צבאי עצים, כזה העומד על הפרק, ובכל מקרה להסיר מסדר היום את האופציה לגניזת המבצע שחיוניותו אינה מוטלת בספק. ובחזרה לסוגיה העקרונית של משבר אמון בין הדרג הצבאי לבין הדרג המדיני; יהיה זה נכון לציין כי הסתייגות מצד מפקדי הצבא להוראות מקבלי החלטות היא תופעה נדירה, אולם משעה שהיא צצה ועולה, הרי שזו עשויה לנבוע משיקולים אסטרטגיים, אתיים או מבצעיים. התנגדויות מסוג זה מייצרות מתח בין-מערכתי והן עלולות לסבך את תהליך קבלת ההחלטות, במיוחד בהקשרים בעלי פוטנציאל סיכון גבוה דוגמת משברי בני ערובה, שבהם לחצים רגשיים ופוליטיים הם בבחינת אבן ריחיים על שיקול דעת רציונלי. מפקדים, בעלי מיומנות מבצעית, עשויים לסווג הנחיות של הדרג המדיני ככאלה שאינן תואמות את המציאות הצבאית. במסגרת זו, סביר שהדרג הצבאי, אשר קשוב להלכי רוח בציבור, יתבסס גם על ארגומנטים פורמליסטיים דוגמת פקודות הסותרות אתיקה צבאית או את המשפט הבינלאומי. לבד מכך, דרג זה ילין על הנחיות מעורפלות או סותרות (דרישה ל"בהירות אסטרטגית"), המחייבות הבהרות כדי להבטיח את הצלחת המשימה. קידוש ערך ה"פלורליזם" הוא מחויב המציאות בכל תהליך של קבלת החלטות, אולם יש לחדד כי ככל שהדברים אמורים בהתנהלות המטכ"ל, מן הדין שריבוי הדעות ישתקף בדיונים בתוככי המערכת הצבאית. כאשר הרמטכ"ל משתתף בדיון בפורומים מכריעים דוגמת ה"קבינט" הוא אמור לייצג את עמדת המטכ"ל, להציף ולהביע אותה ללא חת, אולם חובתו לציית ללא עוררין להחלטת הדרג המדיני (אשר התקבלה במסגרת דיון פתוח), אם זו תעלה בקנה אחד עם דעת המטכ"ל אם לאו. מחאה קיצונית דוגמת התפטרות דרמטית וראוותנית של הרמטכ"ל, עלולה להוסיף קיסם למדורת הקרע החברתי הלא-פשוט שבו אנו נתונים, באופן הטומן בחובו השלכות החורגות מעבר לממד הפרסונלי, עד כדי מתן רוח גבית לרעיונות הרסניים של אי-ציות, המרצדים ברקע בהמרצת גורמי מחאה המטיפים להפלת הממשלה ולו באמצעות פגיעה אנושה בביטחון המדינה בשעת מלחמה.