איך מגיעים למצב שבו אתה כל כך שונא את המדינה שלך?
פעם הם נאמו בכנסת על אחריות לאומית.
פעם הם היו ראשי ממשלה, בכירי צבא, מו"לים, מנהיגים.
היום הם עולים על מטוסים, יורדים מהארץ הישר לאולפנים של רשתות זרות, ומשם הם יורים.
כמו פליטים רעיוניים החמושים במילים עקומות, חוזרים על סיסמאות חלולות שנטחנו באוניברסיטאות אמריקניות, ויורים בהן על מדינת ישראל כאילו הייתה אויב.
לדוגמה, אולמרט, אותו אחד שבשעתו שלח אותי ואת חבריי להילחם בלבנון פתאום מדבר על ישראל כעל גרמניה הנאצית.
שוקן, מו"ל הארץ, לא מהסס לקרוא למחבלי חמאס "לוחמי חופש".
ולקינוח, לפיד, אותו אחד שבשבוע שאחרי הטבח דרש לכבוש את הרצועה מסביר השבוע כמה שזה "רעיון מטופש".
למה?
כי הם לא קיבלו את מה שהם רצו.
כי הם לא איבדו רק את ההנהגה וההשפעה.
הם איבדו גם את המצפון.
זה מזמן כבר לא מחלוקת פוליטית, כי אם שנאה עצמית שעטופה בכסות של ביקורת לגיטימית.
הם כועסים על עם שלא בחר בהם, אז הם בועטים בעם כולו.
שורפים את המועדון - ואז מסבירים כמה שהמועדון מסריח.
ומול כל זה, מגיעה הפרשה שלנו, פרשת ואתחנן.
משה רבנו, האיש שעמד פנים אל פנים עם הקב"ה, שעלה להר, שירד עם לוחות, ששבר את לוח ליבם של בני ישראל רק כדי לבנות מחדש.
אותו משה, לא נכנס לארץ ישראל.
הוא מבקש. הוא מתחנן.
ולא נכנס.
אבל הוא גם לא מקים מחנה נגד יהושע.
הוא לא מקים "גוש דמוקרטי למען הכניסה של משה".
הוא לא טס לחו"ל להשמיץ.
לא מיילל ולא מכפיש.
הוא עומד על הר נבו ומביט על הארץ בעיניים מלאות אמונה.
זהו מנהיג אמיתי.
גם כשלא הוא זה שנכנס - הוא דואג שמי שנכנס ידע את הדרך. הוא יודע שהוא באמצע שליחות, לא באמצע ניהול קריירה.
משה רבנו מזכיר לנו שאהבת ישראל היא לא אהבה על תנאי. רק אם הם בשלטון.
רק אם הם מנהיגים את המדינה בדמותם.
כי אהבת ישראל. היא אהבה ללא תנאי.
משה אמת. דרכו אמת. ותורתו אמת.
והעם הזה?
בחר באמת.
בחר להמשיך בדרכו של משה - לראות את הארץ המובטחת גם כשהדרך קשה.
בחר להאמין גם כשצועקים מסביב שהכל אבוד.
בחר לבנות גם כשמנסים להרוס.
כי העם הזה יודע סוד שהם שכחו:
אליהו
שאחרי כל ואתחנן מגיע נחמו.
שאחרי כל חורבן מגיעה גאולה.
שהעתיד שלנו כאן - והוא יהיה טוב יותר ממה שאי פעם העזנו לחלום.
שבת שלום!