ב-27 בפברואר 2018, נערך במכון למחקרי ביטחון לאומי - INSS דיון בהשתתפות מומחים ופוליטיקאים שכותרתו "משבר רצועת עזה - המענה לאתגר". להלן דבריה של ד"ר רונית מרזן, חוקרת בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה: אני אגלה לכם סוד, אני גם לא תמיד מסכימה עם עצמי. אז לפעמים אני גם עושה את זה כטיזינג כדי לעורר שיח, ולא תמיד כל מה שאני אומרת, אני מסכימה עם זה עד הסוף, אבל חייב, חייב להיות תמיד מישהו שיעשה את האיפכא מסתברא, כי אחרת לא נחשוב. אני רוצה להתייחס לבני הדור הצעיר, והם מכונים היום בספרות המחקרית, בני הדור הצעיר כמובן הפלשתיני, הם מכונים דור של אף אחד. דור בהמתנה, ג'נריישן אין ווייטינג, שבעצם מנהל מאבק, אנחנו... ביומיום שלנו נדמה לנו שהם מנהלים מאבק רק נגדנו, אבל לא. הם מנהלים מאבק, הצעירים האלה, אל מול שלוש דמויות אב. פעם אחת, האב הביולוגי בבית שלהם, הפטריאכלי. פעם שנייה, אל מול האב השלטוני, במקרה של רצועת עזה זה חמאס, במקרה של הגדה המערבית זה הרשות הפלשתינית ואבו מאזן. והאב החורג, הישראלים, השלטון הישראלי. והם עוברים מסכת ארוכת שנים של הדרה ושוליות כמעט בכל תחום מתחומי החיים שלהם. עכשיו, אני לא אלאה אתכם, כי נתנו לי רק חמש דקות, חשבתי שיש עשרים, אבל אני צריכה להסתדר. אני צריכה להסתדר עם זה, אז אני ככה מהר שרבטתי, ואני אתמקד בכמה דברים מרכזיים. אחד, זה הסיפור של חופש תנועה. אין לכם מושג מה המשמעות של אנשים שנמצאים בתוך מקום שאין להם יכולת לנוע בחופשיות ממקום למקום, לא בתוך רצועת עזה ולא מרצועת עזה החוצה. עכשיו אחד העמיתים הפלשתינים שלי תיאר את זה בצורה נפלאה, את המטפורה הזאת, והוא אמר זה כמו שאימא אומרת לבן שלה תצא כבר החוצה כי אני צריכה לנקות את הבית, והחייל הישראלי אומר לו תיכנס כבר פנימה כי אתה לא יכול להישאר בחוץ כי אתה מסכן את עצמך, והילד הזה בעצם, במרחב הכי בסיסי שלשחק במקום שהוא יכול לשחק בחופשיות, זה לא קיים. לא ברצועת עזה וגם בחלקים מאוד גדולים מהגדה המערבית. ואת הדבר הזה, של המחנק הזה, אנחנו כמעט רואים ביומיום שלהם, ברשת החברתית שלהם, ולא פחות מכך אנחנו רואים את זה בהגעה של עשרות לגדר ברצועת עזה מדי יום. גם של צעירים אבל גם אנשים כבר בגיל העמידה שמגיעים אל הגדר, ואומרים לחיילי צה"ל אני רעב, או אני רוצה לבוא לכלא הישראלי, כי טוב לי בכלא הישראלי הרבה יותר מהכלא העזתי וזה... ומעבר לניסיונות שלנו להמשיג את הדבר הזה, כן משבר הומניטרי, לא משבר הומניטרי, אני רוצה שבחמש דקות האלה תהיו פלשתינים. חמש דקות, תאמינו לי, זה מעט מאוד לעומת כל השנים והדקות הארוכות שהם נמצאים. ובחמש דקות האלה תנסו לדמיין את הנושא של חופש תנועה. אז זה דבר אחד. יש כמובן עוד הרבה מאוד סביב הנושא של חופש תנועה, אבל אין לי הרבה זמן. דבר שני, תסכול מיני. לא מדברים על זה כמעט. וכשאני... אני כותבת היום את הספר השני שלי, הראשון היה על יאסר ערפאת, השני עכשיו אני כותבת אותו על האביב הערבי. ושם יש המון עדויות של בני הדור הצעיר הערבי על התסכול המיני. למה תסכול מיני? בגלל נורמות תרבותיות שלהם, פנימה, בתוך התרבות שלהם, שאינן מאפשרות להם בעצם לקיים יחסי מין מחוץ לחיי הנישואים, אלא רק במסגרת של חיי נישואים. עכשיו, דמיינו את הצעיר העזתי, שלא יכול להתחתן משום שהוא צריך לשלם מוהר, ומאיפה יביא את המוהר אם הוא לא עובד ואם הוא מובטל, ואז בעצם כל הדבר הזה של חיי נישואין להתחתן, הולך ונדחק לגילאים הרבה יותר מאוחרים. את התסכול המיני הזה הם פורקים אצלם פנימה בתוך הבית הפלשתיני עם אלימות מינית כבדה קשה אינטנסיבית. אנחנו רואים את זה, יותר ויותר ילדים שמדווחים על התעללויות מיניות בתוך המשפחה כתוצאה מהתסכול של האבא, כתוצאה מהתסכול של האחים. הם חיים חלק גדול מהם על טרמדול, שבעצם גורם לזקפה מינית ממושכת, ואת הדבר הזה הם פורקים בסופו של דבר בתוך הבית שלהם, וגם אצלנו כשהם באים אל הגדר. דבר אחד, דבר שני. הדבר השלישי, הסיפור של גבריות פצועה. תראו, הסיפור של גבריות פצועה בספרות הסוציולוגית מוצא מקום מאוד נרחב. והוא נמצא גם בתוך הסיפור של בני הדור הצעיר במדינות ערב, אבל הוא נמצא בצורה מאוד בוטה בחברה הפלשתינית. ולמה גבריות פצועה? משום שהאב, נתחיל מהבן, הבן בעצם חווה כמעט מדי יום. עכשיו, יכולות להיות לנו הסיבות הכי מוצדקות, ותאמינו לי, הבן שלי היה, איך אומרים, בגולני, נכנס הרבה, נכנס ויצא לבתים פלשתינים הרבה מאוד. יש להם את כל הסיבות המוצדקות להיכנס לבתים הפלשתינים, כי מחפשים שם מחבלים ומבוקשים ואנשים רעים. אבל כשנכנסים לבית הזה, יש גם ילדים. חוץ מהמבוקש, גם יש ילדים. והילדים האלה ביומיום שלהם, מה הם רואים? הם רואים את האבא מושפל, חסר אונים, הם רואים את האח הגדול שלא יכול להגיב לחיילים של הצבא, של צה"ל, והדבר הזה, הזעם, ההשפלה, הבושה הזאת מתרגמת בסופו של יום אל הסכינאות, אל הדריסות, אל הירי וכל היתר. והדבר הזה עולה המון במחקרים של אנתרופולוגים ושל סוציולוגים, גם מערביים, אבל לא פחות מכך גם פלשתינים שיושבים בתוך החברה הפלשתינית, ומדווחים על התופעה הזאת של גבריות פצועה, הבושה הגדולה של האב, שכבר איננו יכול לספק הגנה לבני הדור הצעיר, לבניו בתוך המשפחה, והמשמעות שנגזרת מכך היא משמעות קשה. אז זה בנושא של בני הדור הצעיר. אני רוצה להתייחס לדעתי לברבור שחור. אני מניחה שכבר צה"ל נערך, אני לפחות את תרומתי לכך נתתי ואמרתי להם, רבותיי אתם צריכים להתכונן לצעדה המונית ולאזרוח של הסכסוך. חמאס כבר לא במקום של לאסלם את הסכסוך כי הוא מבין שאיסלום הסכסוך בעצם פוגע ביכולת שלו להשיג לגיטימציה בינלאומית, ערבית ואפילו בתוך הבית הפלשתיני. זאת אומרת, אם הוא יאזרח את הסכסוך, אם הוא ישלח אל הגדר אלפים של נשים וילדים, זה יהיה סיפור אחר. מה צה"ל יעשה? יירה בהם? זאת אומרת, השיח שחמאס מכוונת אליה, והם מבינים, ויש להם מורה נפלא שיושב בקטר בשם עזמי בשארה, מלמד אותם את שיח האפרטהייד, שיח אזרחי ולא שיח איסלאמי שיעבור היטב בגרון לעולם המערבי. הם לא רוצים להיות מקוטלגים ומתויגים כמו דאעש, ג'בהת אל-נוסרה, אל-קאעידה. הם רוצים להישאר מחוץ למשבצת הזאת, מחוץ לסל הזה של האיסלאם הרדיקלי. אז צריך לקחת את זה בהחלט בחשבון. וחמאס משתנה. בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה בכך, חמאס משתנה. היא לא הופכת להיות חובבת ציון, אבל בפרקטיקה שלה היא משתנה. היא משתנה משום שהיא מבינה שהיא איננה יכולה להישאר במקום התקוע של האמנה [אמנת חמאס מ-1988], שהאויב הוא יהודים וצריך להשמיד אותם, ופלשתין זה גבולות מהים עד הנהר, ואין הסדרים עם ישראל. היא מבינה שהיא צריכה ללכת למקום אחר. וכששואלים אותי הרבה פעמים, את מאמינה להם? אז אני אומרת, קודם כול, שינוי מתחיל במילים. אחר כך יבואו המעשים, אבל הוא צריך להתחיל במילים. אם הם לא יגידו, אז איך נדע שהם משתנים? אז צריך, לדעתי, להאמין לחמאס שהיא משתנה. היא משתנה, אבל לא מהסיבות שלנו. אבל זה לא צריך לעניין אותנו. היא משתנה, ואנחנו צריכים להשתנות יחד איתה. לגבי... דבר נוסף שאני רוצה לדבר עליו זה למה הם לא יוצאים, למה הם לא מתקוממים בהמוניהם? אנחנו שואלים כל הזמן, כל מה שאנחנו עושים להם והם עוד יושבים בשקט. אז הם יושבים בשקט, משום שהם לא מוכנים להקריב את נפשם, לא בשביל פתח ולא בשביל חמאס, כי שתיהן מושחתות, מסואבות ולא מביאות אותם לשום מקום טוב. [סימוכין]