במלאת כ-700 ימים למלחמה, נדמה כי מה שנותר לצה"ל בעזה זו מערכת הכרעה או החראה. צה"ל, 'הצבא המוסרי בעולם', אינו יכול להיות כלי בידי ממשלה שמתחמקת מהכרעות אמיתיות ונאחזת ב"מלחמה צודקת" כעלה תאנה למדיניות שאין לה אופק.
הכרעה דורשת אומץ מדיני, נכונות לשלם מחירים גם בזירה הבינלאומית, ודיאלוג כן עם הציבור בישראל.
בפועל, מה שמתיימר להיות הכרעה, הולך ונראה יותר כהחראה, קרי, הישארות ממושכת בבוץ העזתי מבלי להציב יעד אסטרטגי ברור, מבלי אופק לסיום, ומבלי שינוי משמעותי במצב, בעיקר זה שקשור לחטופים, שממשיכים כולם כנראה להידרדר מבחינה נפשית וכמו שצפינו גופנית.
הכרעה אמיתית איננה רק חיסול חוליות מחבלים או השמדת תשתיות, וכמובן החלום הרטוב של מנהיגינו, מחיקת החמאס. היא חייבת לכלול מהלך מדיני שכולל חזון לשיקום האזור, ביטחון לאורך זמן והבנה עמוקה של המציאות הפוליטית והחברתית בעזה. אין זו הכרעה רק בכוח הזרוע, אלא גם (ובעיקר) הכרעה בתודעה, בהנהגה, ובחיים שאחרי.
החראה, מנגד, היא פחדנות בתחפושת של גבורה. היא גם בדיוק מה שקורה כעת: הישארות צה"ל בתוך עזה לתקופה בלתי מוגבלת, במעין סטטוס-קוו אלים, שבו ישראל מאבדת חיילים, פוגעת באוכלוסייה אזרחית, ובו בזמן לא משנה את המשוואה האסטרטגית. למעשה, ההישארות בעזה, ללא יעד סופי, דומה יותר להשתלטות על בור ביוב מבעבע, תוך תקווה נואשת שיום אחד יתייבש מעצמו. השאלה כעת היא: האם הממשלה תשכיל לבחור באמת בהכרעה, או להמשיך להיחרב אט אט, בתוך ההחראה, שפרושה גם מוות החטופים.