בוקר אחד אתה קורא עיתון, ובו דיווח על עדות חדשה בפרשת "קטרגייט", לכאורה שערורייה רב-שכבתית של כסף, השפעה, ופוליטיקה. הפעם, נחשפים פרטים על פגישות שהתקיימו בין הדמויות המרכזיות בפרשה, אלא שהן מוכחשות, כמובן. ההכחשות, כצפוי, מלאות תוקף, לא כי הופרכו העובדות, אלא כי משהו עמוק יותר מתערער במעמד החקירה: הדעת עצמה. אורוול צדק, אולי יותר ממה ששיער. "האמת היא שקר, והשקר הוא אמת". לא במובן של תעמולה בלבד, אלא במובן שבו המציאות נבנית לא לפי מה שקרה, אלא לפי מי שאומר מה קרה. ולכן, השאלה הבוערת איננה עוד "מה היה", אלא מי אמר מה היה. ככל שמעמדו של האדם גבוה יותר, כך דבריו נשמעים אמינים יותר, נראים סבירים יותר, נקלטים כ"מציאות". לא כי אמר אמת, אלא כי הוא יכול להרשות לעצמו שיאמינו לו. כך קורה שכאשר פלדשטיין, אותו יועץ שטוען לכאורה, שהביא בעצמו לידי ראש הממשלה בנימין נתניהו את המסמכים בנוגע לקטרגייט, כך לפחות לפי הדיווחים, מספר את גרסתו, היא איננה זוכה לאותו משקל כמו מי שנחקר בדרגה גבוהה יותר. האמת, כך מתברר, כפופה לדרגה הפוליטית של הנחקר. ככל שזו גבוהה יותר, כך מתעוותת הפרספקטיבה. "לא אמרתי", "לא פגשתי", "לא זוכר" - כל אלה מקבלים חיזוק מגובה המעמד. ומי אנחנו, הקוראים, שנעמיד בספק את זיכרונם של אנשים רמי דרג? הרי גם אם יוקרן סרטון ברור של אדם יורה בחברו, תמיד יימצא ספקן שישאל: אולי מישהו אחר ירה, והמצלמה רק הטעתה אותנו? ואולי בכלל, הקורבן קם אחר כך והלך לביתו? וכאשר הספק נשען על דמות בכירה, עטופה בלגיטימציה, בעלת מנגנוני הגנה, הספק הזה איננו רק "שאלה פתוחה", אלא טיעון משפטי תקף. למשל, כוחה של התמיהה "אני???" בליווי אינטונציה נכונה, עלולה להספיק כדי לשכתב את המציאות. ואם כך הם פני הדברים, אפילו בעובדות מצולמות ומתועדות, מה ייאמר על המילים? על המשפטים? על הצהרות ישירות של "לא ידעתי", "לא הייתי", "לא דיברתי"? כל אלה אינם עוד הכחשה, הם הפכו ללב הסיפור. לסיפור שמסופר על-ידי מי שיש בידו היכולת לקבוע מהו הסיפור. ובסופו של דבר, האמת לא תמיד נקבעת לפי ראיות, אלא לפי היררכיה. ספק גובר על ודאות. עוצמה גוברת על תיעוד. ושקר, כשהוא נאמר מלמעלה, הופך לאמת מקודשת.