הטבח בשבעה באוקטובר היכה את כולנו בתדהמה ובכעס על האויב האכזר. האירוע גיבש קונצנזוס אזרחי ומדיני על הצורך להגיב בעוצמה, אפילו יותר מהרגיל. מיותר לחזור על הביטויים שנשמעו, אך נראה שהקונצנזוס שהתגבש היה שזו מלחמה מול אלה שבאים עלינו לכלותנו.

הכישלון הפוליטי והמסגור האידאולוגי

מעבר לכישלון המזעזע של הפקרת הגבולות, ומעבר לעובדה שהצבא החזק באזור התבלבל בשטח בשעות הראשונות ואולי גם לאחריהן, ויש שיאמרו שעד היום, הצבא הפקיר. אך במקום לקחת אחריות, המפקדים נותרו בתפקידיהם, מתוך תפיסה שלא מחליפים סוסים באמצע הדהירה. הפוליטיקאים, בעלי ניסיון רב בתסמונת "האשם הוא שם", שתקו או החלו למסגר את האירוע, כל אחד מנקודת המבט שלו. נתחיל מהקל: המפלגות החרדיות התכנסו לתפילותיהן והבינו במהירות שהאירוע לא נוגע להן. הליכוד נדרש להגן על דרכו ועל מנהיגו הבלתי מעורער בנימין נתניהו - מהלך הגיוני למי שרוצה לשרוד בפוליטיקה הישראלית. מדוע? לפוליטיקאים שלנו יש תפיסה שקבלת אחריות תזיק להמשך כהונתם בטווח הקצר, הבינוני והארוך. זוהי תפיסה שלא הופרכה, ואף במלחמת יום הכיפורים הממשלה נותרה בעוצמה בקדנציה נוספת. אזרחים בישראל לא מענישים פוליטיקאים שסרחו או נכשלו במשימתם. את המפלגות הלאומיות-דתיות השארתי לסוף ולא בכדי. מדובר בקבוצה לא קטנה בחברה האזרחית שצמחה מהציונות הדתית. במהלך השנים, בעיקר מאז מלחמת ששת הימים ומההינתקות ומאוסלו, הם אימצו קו קיצוני שאני מכנה "קדושת הארץ מקדימה את קדושת החיים". הדגל האידאולוגי שלהם הוא להתנחל על כל גבעה, ובמלמול שברור שהכוונה היא "להעלים" את התושבים הלא-יהודים בכל דרך אפשרית. זו המפלגה של בצלאל סמוטריץ', ואצל איתמר בן-גביר, חניכו של מאיר כהנא, המסר דומה, אך מה שחשוב לו הוא להראות "מי כאן האדון" ולכן הוא נוקט בקו אגרסיבי בכל מקום אפשרי. מכאן ברור כיצד פעל המסגור אצלם: החמאס, האחראי על הטבח, כונה "האויב הנאצי" כדי שיהיה ברור מה צריך לעשות עם אויב כזה, כפי שלמדנו בעבר. במילים אחרות, החמאס הוא לא סתם ארגון טרור אלא סוג של מדינה המבקשת להשמיד את היהודים באשר הם. אכן, החמאס רוצה להשמיד את מדינת היהודים, אך הוא לא מדינה אלא ארגון טרור מסוכן, שבמשך שנים היו בישראל פוליטיקאים שראו בו נכס לבחינת הרשות הפלשתינית, תפיסה שהתרסקה בשבעה באוקטובר. אפשר לראות זאת כך: היו כאלה שראו בו נכס, והיו כאלה שחשבו שהחמאס חושש מישראל החזקה ויחשוש לפעול נגדה. כשהחלו להתברר ממדי האסון, תמונות הטבח נחרטו היטב בתודעה הציבורית, אבל אז נקלט המסר שהחמאס היכה בנו וחטף גברים, נשים וטף, חיים ומתים, לעזה, ומראש דאג לפזר אותם ברחבי הרצועה. זו הייתה התוכנית הזדונית שלצערנו הצליחה הרבה יותר ממה ששיערו.

החמאס מול ישראל: ניצחון התודעה

חייבים לזכור שהטבח הזה יצא אל הפועל בעת מלחמת אזרחים שקטה: קבוצה ענקית של אזרחים התעמתו עם ממשלה שהחליטה לצאת לקרב על השליטה ללא מעצורים, גם על מערכת המשפט. למעשה, ראשי החמאס קראו נכון את המתרחש בישראל. יחיא סינוואר למד עלינו במשך שנים, והנה בניגוד לכל הציפיות, יצא למבצע חייו להשמיד את מדינת ישראל. הוא ציפה שהסיוע יבוא מהחיזבאללה, מאירן, מהמיליציות בעירק, מיהודה ושומרון ומהחברה הערבית בישראל. הוא פעל-כנראה ללא סגירת קצוות בתיאום ציפיות, ומצא את עצמו נלחם לבד, כשהוא מקבל רוח גבית מהשותפים. בנקודה הזאת הוא נכשל כישלון חרוץ, שהתוצאה היא שהחיזבאללה נחלש מאוד, כך גם אירן שהופתעה מעוצמת הפגיעה בה, וכך גם סוריה שהתפרקה וכן הלאה. אז במה החמאס ניצח את ישראל, למרות שהיא כבשה את עזה והרגה עשרות אלפי לוחמים ואזרחים? הניצחון המוחץ הוא בתודעה. כעת בכל העולם מדברים על ישראל במונחים של רצח עם ופשעי מלחמה. אני זוקף זאת לזכות החמאס, כי הוא עושה זאת במשך שנים בסיוע נדיב מאוד של קטר. עובדה שמסבירה גם למה באוניברסיטאות מובילות בארה"ב מפגינים נגד ישראל. איש לא הבין שלצד בנייה אינטנסיבית של מנהרות בעזה, יש תהליך עמוק של שינוי תודעה על ישראל - לא עוד מדינה שהיוותה מקלט לפליטי השואה, אלא מדינה שרוצה לחסל את הפלשתינים. ישראל במשך שנים זנחה את הזירה הבינלאומית. משרד החוץ פינה את מקום המקצוענות לטובת מינויים של מקורבים, שהקשר שלהם לדיפלומטיה ציבורית רופף עד לא קיים.

ישראל בזירת התודעה: מ"רצח עם" ועד "נזק אגבי"

לביסוס תודעה יש צורך בנתונים ובעובדות כדי ליצור אמינות. בהעדר פעילות מצידה, ישראל סיפקה לחמאס שפע עובדות ותמונות של הרס בתים ובתי חולים, ותמונות של אזרחים עזתים פצועים והרוגים, בהם זקנים, נשים, ילדים ואף תינוקות. התמונות הללו נראו בכל העולם. בישראל, אנשי הימין ניסו להסביר שזהו נזק אגבי. היו גם כאלה שהסבירו שכל ילד פלשתיני הרוג יכול היה להיות מחבל. היו גם כאלה שאמרו ש"כולם מעורבים", כראייה לכך אותם עזתים שהלכו בעקבות רוצחי החמאס בשבעה באוקטובר כדי להשלים את המשימה או סתם לבזוז מה שאפשר. כך בישראל יש רבים שטוענים שה"עולם כולו נגדנו", כמו בשואה. שני מכונים, מכון בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן וארגון "תמרור", קובעים שאין בעזה רצח עם וגם לא מדיניות הרעבה. נתונים שעלולים לחזק את "מומחי חיסול הפלשתינים" שקוראים רק כותרות. ישראל לא מבצעת רצח עם על-פי ההגדרות המקובלות בעולם, אך היא הפכה את חיי הפלשתינים לבלתי אפשריים. עשרות אלפי אזרחים עזתים נהרגו "בדרך אגב", כפי שמקובל לומר בשפת ה"מכבסה" המקובלת גם בעולם המערבי. ישראל דואגת שיצניחו מזון לרעבים, ויש מסלולים נוספים לאספקת מזון, מוצלחים יותר ופחות. גם אז לא כל המזון מגיע, כי אנשי חמאס אחרים בוזזים מה שאפשר. לפי חוקי המלחמה הבינלאומיים, ישראל לא מבצעת רצח עם, היא מדינה שמגינה על עצמה ואגב כך גם אזרחים נפגעים. הממשלה שלה עסוקה בהרחבת המלחמה כדי לממש את החלומות לשוב ולהתיישב בגוש-קטיף, לשמור על הקואליציה וגם יש הטוענים שנתניהו בטוח שכך הוא מציל את עם ישראל. כעת, כאמור, מדברים על כיבוש עזה, לא נראה שיש כוונה לסיום המלחמה, בהחזרת החטופים ובבניית הסדר עם ברית אזורית שתיתן גיבוי לפתרונות. הוויכוחים בישראל הם האם יש רצח עם או לא, האם יש הרעבה או לא. דיון עקר שלוקה בתפישה מוסרית שאני לא מתחבר אליה שנקראת אתיקה טלאולוגית, על פיה המטרה מקדשת את האמצעים, תפישה שפוגעת ברקמה הרגישה של עוצמתה של ישראל כמדינה שקמה לאחר השואה. בכל מקרה, מבחינת ישראל זה מאוחר מדי. הסיפור שהתקבע בעולם הוא זה שהחמאס ושותפיו בנו, והוא זכה להצלחה יתרה. יתר על כן יש חשש לכך שבעולם המערבי יהיו כאלה שיפרשו את מה שקורה באזורנו, להבנת התנהגות מנהיגי העבר למשל באירופה.

העתיד: קואליציה אחראית ופתרון מדיני

כפי שאני אומר כבר זמן רב, כעת הזמן לגבש קואליציה אחראית, כזו שתלך על שחרור החטופים ובמקביל תבנה ברית להסדר כדי שאירועים כמו שבעה באוקטובר לא ישובו על עצמם. כן, גם במחיר של יציאה מוחלטת מעזה, שתאפשר לצבא לנוח ולהתגבש מחדש אחרי המכה הקשה שלא תרפא מעצמה.