האמת לעיתים כואבת וקשה לעיכול, אך יש להתמודד עימה ביושר: לא ניתן להשיב את יתרת החטופים המוחזקים בעזה. עשרים החטופים שנותרו בחיים, על-פי ההערכות, צפויים להישאר שם, ממש כפי ששמשון הגיבור, בסיפורו התנ"כי (שופטים, פרקים י"ג-ט"ז), נותר קבור תחת הריסות בית דגון לאחר מעשהו האחרון. כתישת חמאס היא הכרחית, אך כיבוש מלא של רצועת עזה יהיה מעשה הרסני, דומה להתאבדותו הטרגית של שמשון. על כן, לצד הפעולה הצבאית הממוקדת להחלשת חמאס, על מדינת ישראל להכין תוכנית מדינית סדורה, בשיתוף מדינות רבות, שתציע פתרון בר-קיימא ל"יום שאחרי" ותמנע כאוס מתמשך.
סיפורו של שמשון הגיבור, המופיע בספר שופטים, פרקים י"ג-ט"ז, ידוע לכולנו. גיבור עצום כוח, שלחם בפלשתים ללא חת, אך בסופו של דבר מצא את מותו כשהפיל את עמודי בית דגון עליו ועל אויביו במילים האלמותיות: "תמות נפשי עם פלשתים". מעשהו היה ביטוי לניצחון רגעי במחיר חורבן מוחלט — הן לו והן לסובבים אותו. סיפור זה משמש כיום כמשל למציאות המורכבת שאנו ניצבים בפניה. כיבוש רצועת עזה עלול להביא אותנו לתוצאה דומה - קריסה כלכלית וחברתית של מדינת ישראל, שתהפוך את המושג "ניצחון" לחלול מתוכן.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן הכיבוש הצבאי היה "החלק הקל", אך האחיזה בשטח והשליטה בו לאורך זמן היו "החלק הבלתי פתור". כך גם בהחלטת ראש ממשלת ישראל לשקול את כיבוש עזה לאחר שהמאמצים להשבת החטופים במסגרת עסקה נכשלו.
במובן הצבאי הטהור, כיבוש שטח קטן יחסית כמו עזה הוא אפשרי טכנית עבור צה"ל, בזכות יתרון משמעותי בכמות, באימון ובטכנולוגיה. אולם השאלה האמיתית היא מה קורה אחרי הכיבוש? ניהול יומיומי של אוכלוסייה בת כשני מיליון תושבים, עוינים ברובם, מחייב מנגנון אזרחי מורכב, מענה הומניטרי קבוע, וכוחות ביטחון גדולים למשך שנים. מניסיון העבר, שלב זה מביא לשחיקה, להתשה ולערעור העורף האזרחי.
ברור לכל בר-דעת, וגם לראש הממשלה, שכיבוש עזה לא ישיב את החטופים. ברור גם שכיבוש עזה לא יפתור את הבעיה, אלא יעמיס על מדינת ישראל נטל כבד - כלכלי, ביטחוני וחברתי. יש לומר את האמת למשפחות החטופים, גם אם היא קשה וכואבת: לא ניתן להשיב את יקיריכם בדרך של כיבוש, משום שהמחיר יהיה אובדן והפסד במערכה הגדולה יותר מול ישויות שמטרתן היחידה היא השמדת מדינת ישראל.
השבת החטופים אינה ניתנת להשגה בכלים הצבאיים הקיימים, וכניעה של אומה שלמה לא ייתכן שתהווה "מחיר" בעבור שחרורם, יקרים ואהובים ככל שיהיו. ההיסטוריה מלמדת כי מדינות שנכנעו ללחץ של אויבים באמצעות ויתורים אסטרטגיים שילמו מחיר ארוך טווח בביטחונן ובעצמאותן. כך קרה בצ’כוסלובקיה ב-1938, כאשר הסכמתה למסור את חבל הסודטים ב"ועידת מינכן" לא הובילה לשלום, אלא לפירוקה הכפוי ולפלישה גרמנית מלאה חודשים ספורים לאחר מכן.
הבעיה המרכזית שנותרה בפנינו היא כיצד להתמודד עם המציאות המורכבת ברצועת עזה. כאן, הכנעת חמאס היא יעד ריאלי שניתן להשיג באמצעים משולבים - צבאיים, כלכליים, מדיניים ותודעתיים. אך חשוב להבין: הכרעה צבאית לבדה, ללא חזון מדיני המשכי, עלולה להשאיר חלל שימולא בכאוס ובאלימות, כפי שקרה בעירק לאחר נפילת משטר סדאם חוסיין ב-2003.
לכן, בד-בבד עם פעולות צבאיות מדויקות וממוקדות להחלשת חמאס עד חוסר יכולת לתפקד ככוח שלטוני, יש לפעול ליצירת מציאות מדינית חדשה בעזה - מציאות שתאפשר ניהול אזרחי תקין, פיתוח כלכלי והפחתת התלות בגורמים קיצוניים. ההיסטוריה מציעה גם דוגמאות חיוביות: הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979, שהפך יריבות עיקשת לשותפות ביטחונית-אזורית, התאפשר רק לאחר מהלך צבאי משמעותי (מלחמת יום הכיפורים) ששולב ביוזמה מדינית אמיצה.
הבעיה הפלשתינית לא תיפתר רק בדרך צבאית. דווקא מהמציאות הקשה והכואבת ניתן — ואף צריך — לרקום תהליך שלום אזורי רחב. ניתן לנסות לרתום את מדינות ערב המתונות לשותפות אסטרטגית, שבמסגרתה תוקם מערכת מוסכמת בינלאומית-אזורית לניהול הרצועה, בשילוב השקעות בפיתוח תשתיות, חינוך וכלכלה. שילוב זה יוכל להפחית את הכוח של האידיאולוגיה הקיצונית, ולבסס יציבות ארוכת טווח. יש להודות כי לא ניתן להשיב את החטופים. 20 מחטופים שנותרו ישארו בעזה כשם ששמשון הגיבור נותר שם תחת ההריסות. כתישת החמאס הכרחית ולצידה הכנה של תוכנית מדינית סדורה של השתלבות של מדינות רבות במציאת פתרון ביום שאחרי כתישת החמאס.