נכון להיום, מדינת ישראל לא הפסידה בשדה הקרב. אבל ברגע ששדה הקרב עבר מהשטח למדיה, הפסדנו בענק. סליחה, הפסדנו בענק שבענקים. ממדינה זוהרת, שהייתה מושא קנאה בעיני רבים, הפכנו למדינה כבויה, חשוכה, חולה בצרעת, מצורעת בעיני העולם ומתרחקת אפילו מעצמה.
אם המלחמה תימשך, גבולותינו ייסגרו על מנעול ובריח. אולי רק כנף ציון יקבל אישור להמריא, אך גם הוא לא בטוח שינחת. ישראלים יגלו שהדרכון הכחול, שפעם היה כרטיס כניסה מכובד, הופך לכתם שדורש הסברים, התנצלות, או פשוט שתיקה.
נכון להיום, עוד יש שליטה מסוימת, אך בקצב הזה היא תדעך. כמו שאמרה הגברת מספר... המדינה תישרף, והכבאים כבר התאדו. ואולי גרוע מכך, חלקם הצטרפו להצתה. האש הזאת לא רק בשדות עוטף עזה, היא בלב המוסדות: בבית המשפט שכבר עומד על שתיים מתוך שלוש רגליים, בתקשורת שחלקה הפך לדף מסרים, ובמרחב הציבורי שהולך ונסגר. מה שמתחיל כ"הגנה על המדינה" נגמר כשליטה מוחלטת בעם, בשמו של העם.
זה הזמן לצאת לרחובות, במסגרת החוק ובשלום, אל המקום האחרון שבו עוד אפשר להתבטא. לא בשביל להפיל, אלא בשביל לשמור על מה שעוד אפשר לפני שגם הרחובות ייסגרו. לפני שזמיר ירים ידיים. לפני שנבין, מאוחר מדי, שהשלטון העדיף לשלוח אותנו לעזאזל, ושם כבר לא יהיו לא כבאים, לא שופטים, ולא עתיד.