האלימות המשתוללת בחברה הערבית הפכה לעניין שבשגרה. כתבי החדשות מדווחים כמעט מדי יום על עוד ירי, עוד חיסול, עוד קורבן - לעיתים ילד, לעיתים אב למשפחה, לעיתים אישה תמימה. נדמה כי אנו, כחברה, פיתחנו אטימות, ואולי אף אדישות. אך גרוע מכך - נדמה שגם רשויות המדינה, ובראשן המשטרה, איבדו את תחושת הדחיפות.
הרציחות בחברה הערבית "נורמלו" בשיח הציבורי
התחושה הרווחת ברחוב - והיא לא מופרכת - היא שדם ערבי הפך זול. כשערבי הורג ערבי, זה לא נתפס כבעיה "ישראלית". זו בעיה "שלהם", של המגזר, של כפרים מרוחקים או ערים "מעורבות", לא של מדינת ישראל כולה. אך זו טעות חמורה. האלימות הזו, שמתחילה ביישובים הערביים, זולגת לכל פינה. הפשע המאורגן, הנשק הבלתי חוקי, תחושת חוסר הביטחון - אינם נעצרים במחסום או בשלט הכניסה ליישוב.
המשטרה, במקום להוביל מאבק שיטתי, עמוק ורציני, לעיתים מסתפקת בהצהרות. רק כאשר יהודים נפגעים - פתאום יש מעצרים, פתאום מופעלות יחידות מיוחדות. ומה לגבי מאות מקרי הרצח בחברה הערבית בשנים האחרונות? כמה מהם פוענחו? כמה עבריינים נשפטו ונכלאו?
אי אפשר להאבק באלימות רק כשנוח. אי-אפשר לדרוש שיתוף פעולה מהחברה הערבית, כאשר זו חשה שהמדינה זנחה אותה. כדי לייצר שינוי אמיתי, המדינה צריכה להכריז מלחמה על האלימות - לא רק במילים, אלא במעשים: בהשקעה, בהקמת תחנות משטרה, באכיפה חכמה ובבניית אמון.
בתוך מציאות קשה זו, נולדה לאחרונה תקווה חדשה - מפלגה יהודית-ערבית משותפת, שבמרכזה חזון ברור: מאבק חסר פשרות באלימות, וחיזוק השותפות בין יהודים וערבים למען עתיד טוב יותר לכולנו. זו אינה סיסמה - זו תוכנית פעולה. המפלגה, בהרכב שוויוני של חמישים אחוז יהודים וחמישים אחוז ערבים, מבקשת להביא את רוח השותפות המצליחה בתחומים כמו רפואה, כיבוי אש וספורט - גם למוקד קבלת ההחלטות: הפוליטיקה.
כי אם אנחנו יודעים להציל חיים יחד, להגן על יישובים יחד, ולכבוש שערים יחד - הגיע הזמן שנקבל גם החלטות יחד. כי רק ביחד נצליח. זה האתגר.