כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מייד, בראש ובראשונה, לעבר האחים הטבוחים שלי, האחים הנשרפים, האחיות הנאנסות, בני עמי שעלו באש, שנרצחו בחניקה, בסקילה השמיימה. כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי הנמקים במחילות ומנהרות אנשי התועבה, למשפחותיהם, לאוהביהם, לעם המתייסר על שעלה לו בטבח שבת שמחת תורה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי, לאביתר דוד וארבעים ותשעה החטופים הנמצאים תחת מגפי הקלגסים הנאצים, המרעיבים ומתעללים בחפים מפשע והעולם שותק ותובע במוסריותו המעוותת להעניק לנאצים החדשים פרס באופן של מדינת טרור. כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מייד, בראש ובראשונה, לבני עמי, אחיי ואחיותיי, חללי מערכות ישראל, גיבורי האומה אשר מסרו נפשם למען המולדת, למען החיים, למען הטבוחים, למען התקווה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מייד אל אלפי אריות האומה הנאבקים מול מכאובי הגוף וייסורי הנפש, המוכנים לשוב לשדות המערכה חבושים בפצעיהם ורוחם איתנה, למגר ולהכריע אויב. כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לגולים בתוך עמם, לעקורים המבקשים לשוב לקהילתם שנחרבה ונשרפה עד היסוד, למבקשים לשקם את הריסות חייהם, למסרבים ליפול אל תהומות הייאוש, לנאחזים בציפורניהם בתקווה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר, אני מפנה אותו מייד אל האלמנות, אל היתומים, אל ההורים השכולים, אל הסבתא הקוברת את נכדה, אל התינוק הנולד לעולם בלי אב, אל הצעירה האבלה על מי שחלמה להקים עימו בית, לטעת עץ ולהקים משפחה. כשמלאי החמלה שלי מתעורר, אני מפנה אותו מיד אל מי שראו את הזוועות שביצעו אנשי התועבה ולא יכלו לעמוד במראות הנוראיים, אל מי שלילם היה יומם, שחייהם נעצרו גם כשמסביב הכל המשיך להתנהל כרגיל.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לאומה שלמה מוכת טראומה ופוסט טראומה, לעם שלם הנחרד מטריקת דלת, המתכווץ מריח ברביקיו, המצטמרר אל מול ציורי ילדי ישראל, הנזעק אל מול הצביעות העולמית, הנאלם דום אל מול אחיו, בני עמו, ששכחו את טבח שבת שמחת תורה, את זוועות אנשי התועבה, את הרוע והאכזריות, שהפסיקו לשמוע את נאקת הנשרפים, את זעקת הנאנסים, את צווחות הנטבחים, את דממת הבתים החרבים, את ייסורי הנמקים במנהרות אנשי התועבה, את גופות הרוקדים והרוקדות, החיילות הצעירות והחיילים שחירפו נפשם, את מר המוות וגברת האסון.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי, להם בראש ובראשונה. ולמרות זאת עדיין, מעת לעת, ליבי וכליותיי מייסרים אותי על המתרחש בעזה, על החפים מפשע באמת ולא על המחפים על פשע. ואז נחצבת לנגד עיני שאלה אחת, האם אני שואף לניצחון מוחלט על מי שביקשו להשמידנו? ותשובתי היא כן, שואף לניצחון מוחלט, להכרעה, למען ידעו כל מבקשי השמדתינו כי זאת תהיה אחריתם.
הניסיון להיאבק בלב היהודי הרחום והחנון, מורכב ומאתגר עד לרגע בו אני שב לשדרות ובארי, לאופקים ולכפר עזה, לניר עם ולכיסופים, עד לאותו הרגע בו שוב מביט באותה העיר עזה החרבה, המובסת, הנכנעת, וזוכר את שעוללו תושביה, אותה עזה שייחלה להשמדתנו, ששמחה בעת שיישובים יהודים עלו באש, שצהלה כשנודעו ממדי הטבח, שחילקה מיני מתיקה בעת שהובלו נשים, ילדים זקנים וטף ברחובותיה אל המנהרות ובתי מחבלים, אותה עזה על יושביה שרקדה ברחובות על השריפה הנוראה, הרצח הנתעב, הביזה והאונס. ואז חוזר ובודק שמלאי החמלה שלי שמור בעת הזו רק לבני עמי.