בזמן האחרון אנו קוראים יותר ויותר על "הרעב בעזה", על תרומתה של ישראל למצב זה, ועל תגובת העולם. נכנסנו למצב לא נוח, שבו אפילו הגדולה בידידתינו, לא מאהבה אלא מכפייה, החליטה לעשות מעשה. לעולם לא נדע מהי מידת השפעתו של אותו מעשה, או שמא מדובר בסיכום שקט בין המדינות: גרמניה תצהיר הצהרות פומביות, וישראל תמשיך ליהנות מיבול הנשק שהגיע ממנה. מה לעשות... כך הם פני הדברים, והעולם כמנהגו נוהג. מסתבר שההבדל בין רעב לכפן הוא מהותי. רעב הוא תחושה אישית וסובייקטיבית. אדם יכול לומר "אני רעב", אך אי-אפשר לקבוע על אדם אחר שהוא רעב מבלי לשאול אותו. כפן, לעומת זאת, הוא מונח אובייקטיבי-סטטיסטי, המתאר מצב של מחסור חמור במזון באוכלוסייה, הנמדד לפי נתוני תמותה, תחלואה, ושיעור צריכת המזון ביחס לצורכי הגוף. במילים אחרות, רעב הוא תחושה; כפן הוא מצב מציאותי ומדיד, שיכול להוביל לרעב המוני ואף למוות. כדי לדעת אם באמת יש רעב בעזה, צריך, לפחות תיאורטית, לערוך משאל עם. בלי לשאול את האנשים עצמם, גם אם נראה חצי מתושבי עזה כחושים ומורעבים, תמיד ימצאו מי שיטענו שהם "בדיאטה מרצון". עם זאת, קשה להאמין, לאור התמונות, שבעזה יש שפע מזון. מדובר בכמעט שני מיליון איש, וגם אם 700 מטוסים ייפרקו שם אספקה, היא לא תספיק לאורך זמן. נכון לעכשיו, מדובר בהזרמות מזון בהיקפים מצומצמים בלבד. לצערם של העזתים, חוות המזון אינן מטופלות, ויכולת הייצור העצמית כמעט אינה קיימת. לכן, האפשרות לומר שאין כפן בעזה פשוט אינה קיימת. בגדול, כפן יכול להוליך לרעב, אלא אם כן יוכח אחרת.