בשנת 1991, פרסמתי מאמר ראשון שכותרתו "שלום בצל הדמוקרטיה". הבהרתי בו את הקושי העמוק לייצר שלום בר-קיימא מול משטרים שאינם מכירים בזכויות יסוד, ומזהים בדמוקרטיה עצמה חולשה. ב-2003 כתבתי בעיתון הארץ על ההבחנה החיונית בין לוחמי חירות לבין טרוריסטים, והזהרתי מפני טשטוש הגבולות המוסרי כלפי חמאס - ארגון טרור דתי ולאומני שמטרתו איננה חירות, אלא חורבן.
מאז חלפו 34 שנה. ואם יש מסקנה אחת ברורה משרשרת המשברים שעברנו, הרי היא זו: המדינה לא נכשלת רק מול אויביה - היא נכשלת בניהולה הפנימי. המודל הדמוקרטי שלנו נכשל ויש להחליפו במודל דמוקרטי ניהולי יעיל יותר שיאפשר לפתור את הבעיות בלי להיות מובלים על-ידי קיצוניים.
חמאס איננו רק תוצאה של קיצוניות דתית. הוא גם תוצר של ואקום מדיני - ואקום שישראל תרמה לו, פעם אחר פעם. ההינתקות מעזה שימשה קרקע פוריה לחוסר עשייה. אנחנו דיברנו על "הסדרה", שלחנו מזוודות מזומנים, סיכמנו "רגיעה", ניהלנו במקום להכריע - וכל זאת כשבמקביל:
- המנהיגות עסקה בעיקר בעצמה
כל אלה לא התרחשו בוואקום. הם התרחשו במערכת שלטונית לא מתפקדת. מערכת שמנוהלת סביב ראש ממשלה יחיד, שמייצג לעיתים מיעוט, אך אוחז בכוח מופרז ובפועל לא מצליח לקדם את המדינה כי היא מנוהלת, כאמור, על-ידי הקיצוניים שבה. הגיע הזמן לרפורמה משטרית אמיצה: מודל דמוקרטי חדש של ממשלה קולקטיבית. מודל זה הוא הלקח של כישלון מתמשך בהובלת המדינה בעשורים האחרונים.
מסקנת שלושים וארבע שנות תסכול מדיני, ביטחוני וחברתי, היא שדרוש שינוי יסודי בשיטת הניהול של המדינה בישראל. אני מציע מודל ברור, ישים, מוסרי ודמוקרטי:
- ממשלה שתיבחר מתוך הכנסת, בבחירות חשאיות.
- שבעה שרים בלבד שיהוו פסיפס של החברה כולה - ללא "ראש ממשלה".
- ניהול קולקטיבי, אחראי, מאוזן - שמייצג את כלל הקשת הציבורית.
- מינימום שיקולי הישרדות פוליטיים - מקסימום פעולה מעשית.
במקום שליט יחיד מוקף בלחצים פוליטיים - גוף שמחליט יחד, מתפקד יחד, ונבחן יחד.
למה דווקא עכשיו?
1. כי הממשלות הימניות האחרונות הוכיחו שוב ושוב שהן אינן מסוגלות לנהל את המשברים באופן מאוזן. במקום חזון - ניהול יומיומי של הישרדות.
2. כי הלקח האמיתי ממבצעי צה"ל, מההסכמים שנכשלו, ומהיוזמות שקרסו - הוא שהבעיה מתחילה אצלנו. כל עוד לא נסדיר את אופן קבלת ההחלטות - נמשיך לתקן רק את הסימפטומים.
3. כי מדינה חזקה מתחילה ממנגנון שלטוני חכם, לא מכוח צבאי בלבד. חמאס קם - כי אפשרנו. הסדרה לא נבנית מול אויב - אלא בתוכנו.
איך נתקדם?
- נדרשת חוקה קצרה ויעילה שתעגן את עקרונות ניהול המדינה תחת ממשלה קולקטיבית.
- נדרשת חקיקה יסודית שתסדיר מנגנוני בחירה חשאיים לכנסת שתבחר את הרכב הממשלה - ולא את העומד בראשה. לא יהיה עוד "ראש ממשלה" תהיה ממשלה של שבעה שרים - פסיפס של הרוב בכנסת - שתקבל החלטות ברוב חברים.
- נדרש קונצנזוס חברתי חדש - שמבוסס על אחריות משותפת ולא על "גוש בעד גוש".
- ובעיקר, נדרשת מנהיגות שמוכנה לוותר על כוח - כדי להציל את הבית.
מילה אישית
34 שנים אני כותב, מתוך תקווה, כאב, ומחויבות. לא כתבתי כדי "לצדוק", אלא כדי למנוע טעויות. היום ברור לי: לא חמאס, לא אירן, ולא העולם הם האיום העיקרי - האיום המרכזי הוא המשך הקפיאה על השמרים. המשך ניהול מדינה מורכבת - עם כלים שבורים.
כדי להשיב את השבויים, לשחרר את עזה מהחמאס, לבנות כלכלה צודקת ולחזק את החברה אנחנו צריכים לא רק להסכים על הכיוון, אלא לשנות את ההגה. ההגה הזה - חייב להיות בידיים של שבעה. לא של אחד.