לפעמים אני מקנאה בעצמי, כשאני מחליטה לא לראות חדשות, לא להקשיב לרדיו, לא להתעדכן. שקט. שלווה. דממה מבורכת אבל אז... אני יוצאת מהבית. בבוקר נוסעת לבריכה - פעילות גופנית, חמצן למוח, שקט פנימי. אבל עוד לפני שאני שוקעת לתוך הבריכה, מגיעה החברה המעודכנת, זו שתמיד "שמעה", "קראה", ו"לא תאמיני מה היה בלילה". תודה על העידכון, גם בלי תדריך צבאי. בדרך חזרה, במעלית, ילד קטן שואל את אימא שלו בפחד "מתי תהיה שוב אזעקה?", חדשות בגובה מטר ועשרים בקול של מישהו שעדיין עושה פיפי במכנסיים. אחר-הצהריים, אני נכנסת לסופר. חיפשתי רק קוטג’. מסדר החלב צורח בשיחת טלפון, "תגידי, מתי הממשלה תתחיל לדאוג לנו כבר?". תודה. זה היה עידכון מדיני בטון של קוטג' 5%. עוברת ליד גן השעשועים, ושם ילד צורח "חיל פונה לחברתו, אני מכיר אותו זו תמונה של חטוף" עידכון בגרסת שירות חובה. פותחת פייסבוק רק כדי לברך חברה ליום הולדת, ובמקום זה נוחתת על פוסט בן 700 מילים ממישהו שבטוח שהוא יכול לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. טור דעה. והמסמר האחרון - אני רק יוצאת להביא דואר. רק זה, אבל השכנה אורבת - "ראית מה קרה אתמול?! לא?! אז תשמעי..." וככה אני שומעת הכל בעל-פה, בלי פילטר, עם דרמה. אז כן, לפעמים אני מנותקת. לא רואה, לא שומעת, לא מתעדכנת אבל המציאות בארץ הקטנה שלנו לא צריכה הזמנה, היא תמצא אותי. בכל רגע. גם דרך קוטג', גם דרך ילד במעלית, וגם דרך שכנה אחת עם קו פתוח לביטחון לאומי. אמרתי לעצמי - זהו, אני יוצאת להפסקה לא רואה חדשות, לא מאזינה למהדורות, לא גולשת לפוסטים שמתחפשים לדיפלומטיה, לא מקשיבה לאנשים. ואז השבוע - זה קרה. החדשות הנוראיות, המזעזעות, הבלתי נסבלות - צרחו מכל גג, מכל סמטה, מכל סטטוס בפייס. ההחלטה על כיבוש עזה נפלה. לא עוד פחד מהפחד. לא עוד סכסוך שניתן לדחוק לקרן זווית. זה כאן. עכשיו. קרוב יותר מהנשימה שלי. חשבתי שהצלחתי להימלט, לשמור על שפיות, על שקט פנימי, על אוטונומיה של רוגע. טעיתי. המציאות שלנו לא מכירה בהפסקות. היא מחלחלת בריח המר של הפחד, בחסות החשכה סביב שולחן קבינט עמוס במיץ ובורקס - שם, בין כוסות חד-פעמיות ופירורי בצק, הוכרע גורלנו. הרמתי ידיים לשמיים - לא בתפילה, לא בתקווה, לא בייאוש דתי. כאזרחית. בלי אידיאולוגיה. רק אני מול הפחד הדוחק לגרון, מול הלב המכה כמו תוף פרוע. נכון, מדינת ישראל, אנחנו - לא נשברים. אבל עד מתי? עד מתי נצליח לגנוב עוד טיפה של שקט, לפני שהרעש יהפוך לתפילה היומיומית שלנו. כן, אני מנסה להתנתק, לגונן על עצמי. אבל המציאות, כמו קוטג’ עם חמישה אחוזי שומן, נדחסת לכל מקום. היא לא מתפשרת, לא מתעכבת. היא כאן - צועקת, קורעת, חונקת. וכשאני מצליחה לנשום - כל מה שאני רוצה לדעת הוא: מתי סוף-סוף נזכה לראות משהו שדומה להיגיון, בגרות, עקביות ותקווה, ולא רק עוד פרק אינסופי של פחד וייאוש. ואם לא - לפחות תנו לי את הזכות לרגע אחד של שקט, לפני שהעולם שוב יקרע את גרוני בצעקה. כי השקט שלי - הוא קרב חיי על שפיות.