זהו, לא שמנו לב אבל המשיח כבר הגיע. החלטת הממשלה לפני מספר ימים, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל וצה"ל, מבשרת את בוא המשיח. נראה שהמוסד הבא שיזדעזע הוא שוב בית המשפט, שכבר היום עומד על שתיים משלוש הרגליים שהיו לו עד עתה, כאשר ראש הרשות המבצעת והרשות השופטת יהיו אחד (שבסופו של התהליך, ראש הממשלה יהיה גם הנאשם וגם השופט, וכפי שזה באמת נראה, זה כבר קרה. אין ספק שהוא זה שמנהל את המשפט בכל הרמות).
למה להמשיך? זה לא קרה עד היום לאחר כ-2,000 הרוגים וכ-50 חטופים, אז למה שזה יקרה היום? כיבוש עזה מביא להם את האורגזמה תרתי משמע. לא כי הם מבינים באמת באיזה אסון קולוסאלי מדובר. כן, מדובר בעתיד קיומה של מדינת ישראל. הם פשוט בטוחים שזהו, המשיח הגיע ושהוא כבר כאן.
וכך, בעוד הציבור המום, עסוק בלהביט במסך ולספור הרוגים, ולכאוב את כאב המשפחות, הממשלה בונה את קירות הבטון סביב שלוש הרשויות, כך שיישארו רק שתיים, ובסוף אחת. תהליך ההתכה הזה, שבו השופט והנשפט מתערבבים לכדי ישות אחת, עטוף תמיד בסיסמאות ריקות על "ביטחון" ו"שליחות העם".
ובכל הזמן הזה, אותם "שליחי העם" לא טרחו לרדת יום אחד אל המדרכה, להסתכל בעיניים של משפחות החטופים, לשמוע על הלילות הארוכים ללא שינה, או על הבוקר שמתחיל בבכי. במקום זה, הם מצטלמים, הם מצייצים, והם מנופפים בדגלים, כאילו הבד יוכל לכסות את הבושה.
אבל כשהשלטון מזהה שהעם כבר עייף מלכעוס, הוא יודע שאין עוד מעצור. הרמטכ"ל יוחלף בקולונל צייתן, בית המשפט יירשם כאגף במשרד ראש הממשלה, והציווי של "ואהבת לרעך כמוך" יישאר רק ככיתוב דהוי על קיר בית כנסת נטוש. וכשההיסטוריה תשאל: איך זה קרה? התשובה תהיה פשוטה: כי בחרנו להאמין ש"משיח" יגיע עם טנקים, במקום להבין שהמשיח האמיתי הוא מי שמסוגל להחזיר את הבן של השכן הביתה, חי.