הלב נקרע. העיניים דומעות כבר עכשיו אל מול המראה של בני משפחתו של החייל שייהרג בשבוע הבא בקרב בעזה. בואו איתי לרגע, נסו להרגיש בעצמכם. אני רואה, ממש רואה בעיני רוחי, את ההורים שלו הולכים לישון, כשברקע חרושת השמועות שמתרוצצת ברחבי המדינה מתחילה להכין את הלב שלהם לנורא מכל. הלב הזה, שמסרב לעכל את מה שהמוח כבר מתחיל להבין. אמא מנסה להירדם בזמן שאבא מנסה לדלות מידע מערוצי הטלגרם, שמלאים ברמזים על ההיתקלות בה מעורבת היחידה של הבן המילואימניק. כמו כל חבריו הוא הצטרף, בלב כבד אבל באמונה שלמה, לפני שלושה שבועות, לעוד סבב של שבעים יום - הרביעי או החמישי במספר, מי באמת יודע. "אני הולך בשביל החברים שלי" הוא אמר להם והם כולם, כל בני המשפחה, הנהנו כרגיל בהבנה ובאהבה אינסופית. אני רואה את הרכב של המבשרים מתקרב לשכונה. הם מוודאים שוב ושוב את הכתובת ועוצרים במרחק הליכה, לא מול הבית. חוברים אליהם ראש המועצה והרופא שהוזעק מבעוד מועד. עכשיו הם צועדים ביחד, בשקט, אל הבית. בקומה השנייה האור דולק בחדר ההורים. האחות שהתארסה לא מזמן כבר ישנה בחדרה. היא חזרה לגור אצל ההורים בזמן שבעלה לעתיד משרת את עם ישראל אי-שם ברצועה. האחים הצעירים, בני 10 ושבע ישנים בחדריהם. עוד דקות ספורות הם יצטרפו למעמד המיוחד כל כך של אחות ואחים שכולים. משלחת המוות מגיעה אל פתח הבית ואחד הקצינים מצלצל בפעמון. הצליל השגרתי הזה של פעמון הדלת הוא כנראה הדבר הכי נורא שאי פעם נשמע ויישמע בבית הזה. ואולי יותר נורא ממנו הוא קול זעקתה של האם בחדרה בקומה השנייה. ואולי נורא יותר מהם הוא הרחש הצורמני ששומעים דקות לאחר מכן המבשרים שממתינים בשתיקה. קולות עמומים של המאבק של האמא, שנצמדת לדלת הבית ומסרבת לאפשר לבעלה, חיוור כולו וגופו רועד ומזיע, לפתוח את ביתם אל הבשורה האורבת להם באכזריות שאין כמותה בצד השני של הדלת. אני רואה את הדלת נפתחת, אני ממש רואה אותה. תתאמצו גם אתם ותראו בעצמכם. תראו את האמא הזועקת בכאב, בואו איתי ותראו את האבא יושב על הריצפה, מחזיק בראשו ומתייפח. ביחד איתי, הרימו את העיניים והסתכלו למעלה, שם עומדים אחותו של גיבור ישראל ז"ל ועל ידה האחים שלו, שני ילדים קטנים, בעיניים קרועות מאימה ומצער.