מתרבות הקריאות לעצור את ההתנדבות למילואים. זה מגיע ברשתות החברתיות ישירות אלי ואל אחרים וגם פנים אל פנים. נתחיל בזה שאני לא מזהה קריאות כאלה בין חיילי המילואים. הרוב המוחלט מבין שסרבנות היא סכנה. לא משנה מי הממשלה. ההסבר של הקוראים - רובם כאמור לא משרת - הוא שאחרת - ללא סרבנות - אי-אפשר לטלטל את הספינה ולהחזיר את החטופים.
שיהיה ברור. אין לי שום רצון שהממשלה תשרוד. הם לא עושים מה שצריך כדי להרים את רוח העם. לא עושים שום דבר כדי לנצח בחזית. המון דיבורים. כן, היו הישגים במלחמה שצריך לזקוף לזכותם, ובאותה נשימה המחדל הגדול ביותר שידענו וההתבחבשות בעזה ובעיקר הפחדנות הפוליטית לנצח, לגייס עוד חיילים, להגדיל את הצבא ולהכריע.
עד עכשיו לא התנהל בקבינט דיון כוח אדם. הם לא רוצים לנצח אלא לכסתח. העניין הוא שהממשלה היא לא נקודת הייחוס אלא המדינה שלי. שלכם. אם הם מתפתלים מול ארגון טרור קטן שטבח באנשינו - זה אנחנו מתפתלים. אם משדרים מסר של חולשה זה על כולנו.
מה לדעתכם יקרה אם יפסיקו לבוא למילואים? האם החמאס יתרשם וישחרר את החטופים, הנכס הכי משמעותי שלו, או שיקשיח עמדות? מה יקרה אם נחליט על הפסקת אש באופן חד-צדדי? הם יהפכו לשוויץ?
המדינה הזאת היא הדבר הכי חשוב שיש לנו. אנחנו הצלנו את המדינה במלחמה הזאת כשהם הדרג הפוליטי - נעלמו בשבעה באוקטובר, ומצילים אותה עכשיו כשהם נעלמים ולא מגייסים איש אלא אותנו שוב ושוב. לא רק שאסור לסרב או להפסיק להתנדב אלא שצריך להוביל. המילואימניקים על מדים ואזרחי חייבים לייצר אפשרות הכרעה בחזית ואחרי זה להוביל בשדה הפוליטי.