הייתה לי התחלה קשה. לפני 35 שנים, באוגוסט 1990 התגייסתי לצה"ל. (כמה מילים למתגייסי אוגוסט 25׳). אני זוכר שאבא ז"ל הסיע אותי ללשכת הגיוס בהדר הכרמל בחיפה, והלב שלי מלא התרגשות ובמיוחד - חששות. ידעתי שאני מתחיל מסלול בסיירת מטכ"ל והייתי בטוח שכולם יהיו יותר טובים ממני, יותר מהירים, ובכלל - איך אסתדר לראשונה בחיים בסביבה חדשה שאינה הבית החם שלי. ההתחלה הייתה לי קשה ולא מוצלחת. היה לי מה שנקרא אז "הלם בקו"ם". לא הייתי מוכן בכלל ולא הכרתי שום מונח צבאי (קדר, גלח"צ, איגוף, שבת) והרגשתי שכל האחרים במחלקה מבינים יותר, וכל הזמן הייתי צריך לשאול כדי להבין מה צריך לעשות ומתי. משום מה גם לא הצלחתי להפנים שאני חייב להיות "צמוד" לנשק ונענשתי על זה שוב ושוב, כולל להישאר שבת. למה אני מספר לכם את כל זה? כי אני חושב על רבבות מתגייסי אוגוסט 25׳ שבוודאי מרגישים כמו שהרגשתי ואני רוצה להרגיע. אחרי כל ההתחלה הגרועה בסופו של דבר סיימתי מסלול ואח"כ עוד המשכתי כמפק"צ ומפל"ג לוחמים ביחידת מגלן. לאט-לאט. זה בסדר שבהתחלה אתה לא לגמרי מבין, ובכלל שאתה מרגיש לא שייך. עם הזמן זה חולף. צריך פשוט להתמקד במשימה הקטנה שמולך ברגע זה. להקים אוהל. למלא מחסניות. להכין מסדר. לא לחשוב רחוק. זה בסדר גמור להישען על החברים במחלקה, וזה גם בסדר גמור אם אתה לא לגמרי מתחבר לכל אחד מהם ברגע זה. עם חלוף השבועות והחודשים אתה תרגיש יותר חזק, יותר מקצועי, יותר בטוח בעצמך. יחידות השדה והיחידות הקרביות (וגם אחרות) בצה"ל הן לטעמי בית הספר הטוב ביותר בעולם לבניית אישיות. לבניית תכונות של חוסן, אלתור, עבודת צוות ולערכים של נתינה, מאמץ, אהבת הארץ והעם. בקיצר, מתגייסים ומתגייסות יקרים: זכיתם לשרת בצבא של מדינת ישראל. זכות חיים! אני אוהב אתכם מאוד מאוד ושיהיה לכם בהצלחה!