יש רגע שבו את מבינה - את כבר לא ישנה. לא באמת., זו לא סתם עייפות, זה שבר. לא בגוף - בנשמה. הסדקים כבר לא נסתרים, הם צורחים. האמונה - זו שבלב ובמדינה - דולפת ממך כמו חמצן מחולה מונשם, ופתאום את שואלת את עצמך אולי לא השינה נשברה - אלא הנשמה. גילוי נאות: אני לא דתייה ולא מיסטיקנית. אני אחות בכירה, אישה של מציאות ושל חיים. ואם להיות מדויקת - אני אדם שמאמין בחיים, חיים שנלחמים עליהם, שלא מוותרים עליהם. ראיתי חולים חוזרים מסף המוות וראיתי גם כאלה שהגוף ויתר עוד לפני הנפש, אבל מאז שבעה באוקטובר משהו השתנה לא רק בגלל האבל אלא בגלל ההלם. התחושה היא שהמדינה שלנו - כמו גוף אחרי התקף לב - נכנסה לקומה. המערכות עוד זזות, אבל אין תיאום, אין חמצן, אין תקווה. ואז, בשיחה עם חבר קרוב, איש רוח, הוא זרק לאוויר מונח שלא שמעתי שנים - פולסא דנורא בארמית - מכת אש. מונח כבד, קבלי, כמעט אסור. בדרך כלל מדובר בקללה, משהו שמופנה כלפי אויב. פתאום עלה בי רעיון אולי אפשר לחשוב על זה אחרת. לא כקללה - אלא כצעקה להצלה. פתאום הכל התחבר כמו שוק חשמלי ללב שכמעט ויתר, לא מכת מוות - אלא מכת חיים. כזו שמגיעה כשכבר כמעט נכנעים ואז מישהו צועק לא, אנחנו לא גמורים. יש לנו עוד פעימה. ב-7 באוקטובר איבדנו הרבה. משפחות שלמות, ישובים, ילדים, חיילים, בתים. אבל איבדנו גם משהו נוסף, מופשט בהרבה - את האמון. האמון שעדיין יש פה לב משותף, שהמערכת יודעת לתפקד. שיש מי שידאג, וזה, אולי, הדבר שהכי קשה להחיות ולכן, אני מציעה את הדבר הכי לא צפוי שאחות בכירה יכולה להציע - פולסא דנורא אבל לא לאדם. לא לאויב, אלא למה שממית אותנו מבפנים. מכת אש - לא כדי לכלות, אלא כדי לטלטל, לנער את השאננות שהפכה קטלנית, את ההכחשה שהשתלטה על המרחב הציבורי, את הפוליטיקה שמעדיפה הישרדות עצמית על ריפוי לאומי, את ההנהגה שנשארת בתפקיד - אבל לא בתודעה, את האדישות. את הציניות. כי מדינה - כמו גוף - יכולה להתאושש אבל רק אם מישהו מעז להציב לה מראה מול העיניים ורק אם מישהו צועק - בעד החיים. אז הנה אני לא מקללת, לא מתפללת נגד, אני צועקת בעד... בעד חיים, בעד החלמה, בעד עם שליבו עדיין פועם גם אם דמם לרגע. אני קוראת למכת אש לא כדי לשרוף, אלא כדי להחיות, כי לפעמים רק פולסא דנורא של תקווה מצליחה להדליק מחדש את מה שכמעט כבה. זו לא קללה זו תפילה.