עקרונות הקיומיות של חברה יהודית, שכל אדניה ספוגים ערכי ערבות הדדית הנחו את ספר "ויקרא" פרק כ"ה פסוקים מ"ז-נ"ה לתת ביטוי למצווה, המחייבת את המשפחה, כמובן גם המשפחה המורחבת והחברה בכללותה לעשות את הכל כדי לחלץ ולפדות בן עם ישראל, שהחופש והחירות נגזלו ממנו והוא נדון לא לחיות כבן-חורין. בספר בראשית בפרק י"ד אברהם אבינו יוצא למסע של פדיון שבויים, במקרה הנדון מסע לשחרר את לוט. פסוק י"ד מוסר לנו את המידע, שלוט אחי אברהם נשבה. התגובה המהירה להצלתו באה כבר בפסוק ט"ו והתוצאה מתוארת בפסוק ט"ז: "וַיָּשֵׁב אַבְרָהָם אֶת כּל הָרְכוּשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכוּשׁו..." מחויבות לחילוץ יהודי, שנגזלה חרותו מעוגנת בפרשת קדושים בספר "ויקרא" פרק י"ט פסוק ט"ז, הקובעת שאסור לעמוד מנגד - "לֹא תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אנחנו מתקרבים למצב אומלל, המתקרב ל-700 ימים, בו אחינו נאנקים במעמקי טרבלינקה ואושוויץ במחשכים של עזה תחתית, כשהיד הגרומה של המוות עלולה לקטוף את חיי שלדי העצמות המורעבים והמעונים. עלינו לשלם כל מחיר, אפילו מחירים כואבים ומשפילים. כל אחד מאתנו צריך לראות את המוזלמנים באושוויץ במעמקי עזה כאחיו או כאביו. הם נקלעו למצוקת חיי מוזלמניות עקב מחדל של רשויות מדינה, שהייתה חייבת לתת להם הגנה לחייהם, לכן המדינה חייבת לשלם כל מחיר כדי להעניק חיים לאזרחיה, שנמצאים בפני מפגש עם המוות, הגם שההלכה מגבילה אותנו במשנה, גיטין ד', ו' "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם". ממשלת ישראל חייבת ללכת בדרכו של הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ח' י': "פדיון שבויים... אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים. הנימוק של הרמב"ם - "שהשבוי הרי הוא רעב וצמא, ערום ועומד בסכנת נפשות". במקרה שלנו כעבור מאות ימים החטופים כבר עברו את גבול הרעב והצמא במעמקיה של עזה. שולחן ערוך ביורה דעה, בסימן רנ"ב פוסק בדרכו של הרמב"ם בקובעו, "אם מאחרים בפדיון הרי זה כאלו שופך דמים". אנחנו חטאנו בשפיכות דמים. רבים מאחינו מצאו מותם באפלת עזה, כי אנחנו איחרנו במילוי מצוות פדיון אחים, שנגזלה מהם החירות והם מופקרים לרעב, לצמא ולעינויי גוף ונפש. ראש ממשלת ישראל וחבריו לממשלה חייבים ללכת לישון עם הגמרא ולאמץ ללוח לבם את המצווה בבבא בתרא ח' ע"ב: "מצוות פדיון שבויים רבה היא" בהדגשה שמימושה גדול ממימוש כל מצווה אחרת. לצערי, נראה שהממשלה אינה נחרדת, שמאות ימים בניה נמצאים בידיו הגרומות של המוות, העלול כל רגע לעקוד את חייהם. בנים שליבם זועק ל"עַיִט אֶחָד נֶאֱחָז בִּסְבַך קַרְנָיו" (בראשית, פרק כ"ב פסוק י"ג) כדי ש"יַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה" תחתם. העולה, שחייבת ממשלת ישראל לשלוח כדי להציל את החטופים ממאכלת המוות, זו החלטה אמיצה להפסיק את המלחמה והחזרת הבנים לביתם והמתים לקבורה בקבר ישראל.