הם עמדו בתור, ראשם מורכן, מבטם מושפל, סומק עז מכסה את פניהם ובפיהם מילה אחת: "סליחה". הם עמדו שם, ראשי האוניברסיטאות, אומני הבידור, ראשי מערכת המשפט, בכירי עולם התקשורת, עמדו מול המגורשים מביתם, העקורים מנחלתם, מול המוצאים מקברם, מול הנאחזים עד כלות בקהילתם החרבה אשר בין לילה תהפוך למוצב טרור קדמי. הם עמדו מול נערות בנות 14 שהושלכו לתאי מעצר בניגוד לכל חוק, הם עמדו מול טנקים הדורסים המאבקים את הדמוקרטיה עד כלות. הם עמדו מול מי שגורשו, ניקרו, נרמסו, חוללו, אל מול שנקראו אחיהם, והתעוררתי. ליבם של המבקשים בעצומות מתוזמנות, "לעצור את הזוועה בעזה", אינו במקום הנכון. כבר לפני 20 שנה, איש מהם לא חתם לעצור אתת טרנספר היהודים מביתם, מקהילתם, מאדמתם. הם הריעו לאתרוג שהמיט את החורבן על מדינת היהודים, הם היללו אותו, מחקו את כתבי האישום המוסריים נגדו, הורידו שאולה את הדמוקרטיה, צופפו שורות ושרו שיר לשלום שהתפוצץ עלינו ברחובות, באוטובוסים, בבתי המלון. נהרות של דם שהתעצמו מאז ושיאם בצונאמי טבח שבת שמחת תורה. אלו אותם השמות, אותם הפרצופים, אותן הסיסמאות החלולות, אותן האמונות הנבובות, אותו העיוורון, אלו הם הנדמים ככלב השב אל קיאו. אלו אותם אנשים שמייצרים עצומות הבל כבר עשרים שנה ומטרתם היא אחת, להפיל שלטון נבחר ולהדיח ראש ממשלה שנבחר ברוב דמוקרטי מובהק. הם אימצו כל עוולה מוסרית ושיאם ש"אימצו" לרגע בחמלה מוגבלת את החטופים. ובעצם ימים אלה ליבם נתון למחפים על פשע, למשפחות הנאצים וסייעניהם, המבקשים להשמיד גם את החוות אלברשטניות והגידי גובים, האוחובסקים והאמדורסקים, כאז כן היום, כולנו יהודים, כולנו למשרפות, כולנו לטבח. חמלה היא אחת משלושת מאפייני היהודי, ב-ד.נ.א. המוסרי של עם הבחירה החמלה והרחמנות הן בבסיס, אך אל מול מעשה הזוועה של הנאצים וסייעניהם, החמלה היא רק עבור הקורבנות. בליבי, בעת הזאת, אין מקום לחמלה ולצער על בני העם שרצח, טבח, אנס, ערף, ביתר, חנק, שחט, חטף, בזז, שרף את אחינו ואחיותינו, ומבטיח להשלים את המלאכה. היכן היו אותם ראשי אקדמיה, משפט, תקשורת, אנשי תרבות, רחמנים בני רחמנים, אותם אלה שרוממות הרגישות הסלקטיבית בעצומותיהם, אשר לא רק שלא פרסמו עצומות, מחו או בכו עם אחיהם המגורשים מביתם, אלא אף היו בהם שהריעו, שמחאו כפיים, ששרו שירי הלל למגרש וכתרו לראשו כתרי ניצחון וגבורה. הם במקרה הטוב החרישו, במקרה הפחות טוב עודדו את "האתרוג" להרוס, להחריב עד היסוד, לעקור, לגרש, להוציא מתים מקברם, הם החרישו אז אל מול פשע שהתבצע נגד אחיהם, לא צייצו אל מול הדגל השחור שהתנוסס מעל התנהלות הממשלה וראשיה, הם לא קראו אז: "לעצור את הזוועה, לא לגרש ילדים מביתם, לא להוציא מתים מקבריהם". דמי האחים שלהם זעקו מהאדמה, מהגבעה, מהבית, מבית הכנסת, מהשבילים המוריקים, מבתי העלמין, והם החרישו אז, מילאו פיהם מים ושחוק, עשרים שנים חלפו ונדמה כי "האנשים האחרים", לא למדו דבר.