לפני שנים הייתי חניך של יובל עילם בהכנה לצה"ל. התאמנתי לצבא בבית באלקנה. עליות עם שקי חול על הגב. פה ושם נסיעות לים לטפס על דיונות ואז נפצעתי. בכיתה יב רגע לפני הגיוס, הגעתי אליו, השתקמתי והתאמנתי עד הגיוס.
הרבה שנים אחרי. יובל ביקש שאגיע ואדבר עם המתאמנים בחוף הים. זה היה שיעור חשוב. בזמן מלחמה, עם פצועים והרוגים. בני נוער מכל הארץ מגיעים במיוחד, משקיעים מאמץ אדיר כדי להיות בתפקיד משמעותי בצבא. הפוך למגמות אחרות בישראל.
אז מעבר לזה שיובל נראה אותו הדבר, קצת מחשיד, תדעו שיש פה תקווה גדולה. נוער שבעקבות האסון שחווינו - דווקא התחדדה אצלו ההבנה של השליחות. הוא מבין את התפקיד של הדור הזה בשרשרת הדורות. נוער שאומר הנני ורוצה לקחת חלק בהיסטוריה של מדינת ישראל. והם לא נותנים לסחלה של המבוגרים להפריע להם. ככה מנצחים.