ג. מתום הפינוי באוגוסט 2005 ועד ה-6.10.23 ולמרות מדיניות עקבית של חיזוק חמאס, החלשת הרשות הפלשתינית והתבצרות מאחורי גדרות, מערכות הגנה ויירוט וסבבי לחימה שחוזרים על עצמם, כמות ההרוגים והפצועים בגין ירי שמקורו בעזה צנחה - בעיקר בקרב אוכלוסייה אזרחית. לפני ההינתקות, נהרגו קצת יותר מ-32 ישראלים בשנה בממוצע בגלל ירי מעזה (רובם תושבי הרצועה). אחריה - כ-13. אירועי ה-7.10 מעוותים את הסטטיסטיקה הזו כמובן, אבל בפרספקטיבה של שני עשורים, אותו היום הוא היוצא מן הכלל, לא הכלל. וזאת, שוב, למרות מדיניות שגויה ופסולה של הממשלה ביחס לעזה מאז 2005 ועד היום. ד. קשה לדעת ׳מה היה קורה אם אריאל שרון היה חי. אבל אפשר לקבוע בזהירות ש- (1) רוב הציבור תמך בו ובמהלכו, ובסקרים שנערכו לקראת הבחירות ועל-רקע פרישתו מהליכוד והקמת קדימה הוא התקרב ל-40 מנדטים (אולמרט, הלא מוכר יחסית אז, הביא בסופו של דבר 29 לעומת 12 של הליכוד בראשות נתניהו); (2) מרגע ששרון נפל למשכב המציאות השתנתה וכנ"ל ההנהגה ורוחב המנדט; (3) אירועים אחרים שהתרחשו מאז, כמו מלחמת לבנון השנייה, הבחירות ברשות וניצחון חמאס (ואחריו ההפיכה האלימה שלו בעזה), וכמובן עליית בנימין נתניהו - הביאו לשינוי המדיניות הישראלית לחלוטין באופן שבניגוד לטענות הימין היום, השפיע עמוקות על ההתפתחויות.

ה. הדבר הטוב המרכזי שיצא מההינתקות הוא שישראל הוכיחה שכשהיא רוצה - היא יכולה לפנות את אזרחיה משטח כבוש. ממש כמו שנעשה בסיני, אבל בסדר גודל קצת יותר משמעותי. בדיעבד, ההינתקות גם הוכיחה את עצמה במובן זה: אפשר להניח בזהירות שאם ההתנחלויות, שכאמור מוקמו בעומק הרצועה ולא בין ישראל הריבונית לעריה (חוץ מהתוחמת הצפונית, בה גרו בסה"כ 1,600 איש בערך, שהתפנו ביעילות יחסית) היו קיימות ב-7.10, הן היו היעד הראשון למתקפת הטרור: 8,000 איש שמבודדים בין מיליוני פלשתינים, עם הגנה שלא יכולה להספיק לסדר גודל מתקפה שכזה. זה לא היה נגמר ב-1,200 הרוגים ו-250 חטופים, אלא פי כמה. ההינתקות לא הייתה מושלמת, וישראל גם לא ויתרה לגמרי על השליטה בשמיים ובמים של עזה, אבל היא בהחלט צמצמה את קו המגע ואת השליטה הישראלית בעזה. ו. מאידך-גיסא, היו לא מעט כשלים בביצוע שניתן ללמוד מהם: לא נערך דיון מקדים עם הצבא ולא עם הקבינט המדיני-ביטחוני וההכרעה על המהלך התקבלה בידי "פורום החווה" של שרון. ההודעה עליה הגיעה בכנס הרצליה, לא בנאום לאומה או בכנסת; ההחלטה לבצע את הנסיגה לבד, בלי לשקול את האפשרות שנסיגה צבאית בד-בבד עם הנסיגה האזרחית תייצר אפקט הפוך של חיזוק הטרור (כפי שקרה) או שהיעדר התיאום יציג את הרשות הפלשתינית כלא רלוונטית ויחזק את תדמית החמאס (כפי שקרה) הייתה פזיזה וזכתה להתנגדות מימין (למשל בוגי יעלון) וגם שמאל (למשל אורי אבנרי) כאשר רק ההתנגדות הראשונה זכורה עד היום. בנוסף, ההחלטה לקיים משאל בתוך הליכוד בלבד - ואז להתעלם מתוצאותיו, שירתה את נרטיב ה"תוכנית הלא דמוקרטית" שמהודהד עד היום ביחס לתוכנית - למרות שזכתה לתמיכה של רוב הציבור בכל סקר. ז. תפקידו של בג"ץ בתוכנית לא מוכר ולא מובן עד היום. בפועל, הימין היה זה שרצה ש׳הכל יהיה שפיט׳ ועתר נגד חוקיות חוק ההינתקות, כאשר רוב השופטים (עשרה, חוץ מאדמונד לוי ז"ל) בחרו לקבוע שזו החלטה מדינית לגיטימית של הממשלה. במקביל, בג"ץ דאג להרחיב את חבילת הפיצויים למפונים כולל הרחבת תקופת חישוב הפיצויים, קביעת פיצוי אישי למתנחלים בני 21 ומעלה ועוד. כל זה לא הספיק כדי שהימין לא יזעם: למעשה, עד היום רבים מאדריכלי ההפיכה המשטרית נשענים על ההינתקות כסיבה המרכזית לרצונם בה. נקמה או תיקון - בעיני המתבונן. ח. אחרי ההינתקות נחקק חוק כמעט בלתי נתפס, שקבע חנינה גורפת לכל מתנגדיה והמעורבים במחאה במסגרתה נגד הצבא ובכלל, במנותק מעומק ואופי העבירות שלהם. בדיעבד, החוק, ביחד עם עליית שלטון הימין, קריסת בכירי מחנה שרון כמו שרון עצמו, אולמרט וגם הרמטכ"ל דן חלוץ למשל, והנרטיב שעליו עמלו באינטנסיביות בכירי פרשני הימין כמו עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל ועוד - הביאו לתפיסת ההינתקות כשבר דרמטי וטראומה לאומית בסדרי גודל שלא אפיינו אותה בפועל, עת זכתה לתמיכה גורפת בציבור עד כדי משבר בהנהגת הציונות הדתית למול כישלון "ההתנחלות בלבבות". ט. ישראל נכנסה להינתקות כשלא ברור מה היעד הסופי. מימין טענו ששרון מתכוון לבצע נסיגות נוספות בגדה (לכאורה בדומה לתוכנית שהציג לימים אולמרט עוד לפני שנבחר לכנסת במהלך מנהיגותי יוצא דופן - תוכנית ׳ההתכנסות׳. משמאל - שלמד מברק ומצנע מה כדאי לעשות בעזה, אבל חסר את הרציונל המכונן שהנחה אותם: קרי, שבסופו של דבר צריכה לקום מדינה פלשתינית לצידנו. כך, ברגע ששרון עצמו נפל למשכב ואולמרט עלה לשלטון עם פחות כוח משצפוי היה למפלגה, ונקלע למלחמת לבנון ה-2 שנוהלה רע, התרחקה ישראל מיישום בפועל של חזון כלשהו. עליית חמאס בעזה - שישראל של נתניהו בחרה במוצהר שלא לפעול נגדה, אלא לחזק את חמאס, להעביר אליו כספים ולנהל מולו ׳סבבי לחימה׳, תוך שהיא מחלישה ביודעין את הרשות, מסרבת לנהל איתה מו"מ בפועל ומקטלגת אותה כ׳חמאס בכסות מתונה׳ - מותגה בהצלחה כמדיניות שמאל, למרות שהלה התנגד לה בעקביות.

י. להינתקות לקחים רבים, כולל, למשל, ההבנה שפינוי הוא אפשרי (למשל, בהתנחלות עלי גרים 4,700 איש, קצת יותר ממחצית מתושבי עזה הישראלים ביולי 2005. בעפרה 3,200. בבית אל - 6,000. זה לא מעט אנשים לפנות במסגרת הסכם, אבל זה לא בלתי אפשרי); ההבנה שפינוי הוא לא אידאלי אף פעם, אבל אם הולכים עליו יש לבצעו בצורה אחרת ומדורגת - אזרחים קודם, צה"ל אחרון - על אחת כמה וכמה אם הוא מתבצע באופן חד-צדדי; שישראל לא יכולה להשלים עם ארגון טרור על גבולותיה ועוד. אבל מעל כולם בולט לקח אחד מרכזי: ישראל זקוקה נואשות לאסטרטגיה מדינית וביטחונית טובה, בת-ביצוע וחד-משמעית ביחס לפלשתינים. הברירות לא השתנו לאורך השנים: סיפוח הגדה והרצועה ואזרוח חמישה מיליון פלשתינים, שפירושו קץ המפעל הציוני; סיפוח ללא אזרוח שפירושו מדינת אפרטהייד; או חלוקת הארץ כואבת וקשה והכרחית, כדברי אולמרט בערב זכייתו בבחירות 2006, לשתי מדינות. פתרונות אחרים, כמו ׳ניהול הסכסוך׳ שקרס ב-7.10, או טרנספר של מיליוני אנשים - הם לא אפשריים, מסוכנים, לא מוסריים והרסניים. ומילה לסיום: הפינוי היה בהחלט מורכב וטראומטי עבור רבים. עבור הציונות הדתית הוא אף סימל שבר ביחסיה עם המדינה. אבל מיתוס החיים ב׳פילטר מקסיקו׳, שטופי שמש ועטופי ים תכלכל ומלטף, כמו גם מיתוס אשמת השמאל, ההתנגדות לכאורה של נתניהו למהלך או האשמת כל רעה חולה בישראל 2025 באירועי קיץ 2005 - הם מופת של בניית נרטיב שאין להם דבר וחצי עם המציאות. תכליתם כפולה: להרתיע את הציבור מפינוי עתידי בכל מסגרת שהיא - ולהכין את הקרקע לחזרה להתנחלויות, שמוצגת כבר עכשיו בתקשורת המיינסטרים הישראלית בהתרגשות נטולת שיפוטיות עם כל חייל שמעלה סלפי מ׳הים של עזה׳. ניצחון השכתוב ההיסטורי של אירועי קיץ 2005 הוא מסוכן והרסני למדינה, גם אם השלטון ברוב הזמן מאז עשה הכל כדי לקלקל ולשכתב את העובדות הללו - ובמידה רבה הצליח, בין היתר הודות ל-7.10, שמשרת את הסיפור על ׳ערבים רעים׳ ללא הבחנה בין מנסור עבאס, מחמוד עבאס והנהגת חמאס. העובדה שהנהגת האופוזיציה הנוכחית מאמצת אותו תהיה לטרגדיה קולקטיבית. עלינו לגדוע אותה באיבה, באומץ ובכנות - ולזכור את ההתנחלות בעזה כפי שהייתה באמת: אבן ריחיים על המדינה, נטל ביטחוני, כלכלי ומוסרי, מכשול בדרך לדו-קיום בשלום בין הירדן לים - שהסרתה הקשה הייתה צעד בכיוון הנכון.