לפעמים נדמה שהוויכוח על מי מחזיק בהגה - הפוליטיקאים או המפקדים - הוא לא שאלה ביטחונית אלא הצגה שחוזרת על עצמה. אותם שחקנים, אותה עלילה, רק התפאורה משתנה - פעם לבנון, פעם עזה, ופעם "מבצע" עם שם שנשכח עוד לפני שידעו איך לאיית אותו. אבל המחזה? תמיד אותו הדבר, והקהל - אנחנו - עומד בצד, מחזיק את הנשימה.
כבר שנים שאני עוקבת אחרי השאלה הזו, וכל פעם היא חוזרת עם פנים חדשות. מצד אחד - הדרג המדיני: ראש הממשלה, שר הביטחון וכל מי שנבחר בקלפי לייצג את רצון הציבור, לשמור על קואליציה יציבה, ולפעמים גם על כותרת טובה למהדורת הערב. ומצד שני - הדרג המקצועי: הרמטכ"ל, מפקדי הצבא ואנשי המודיעין, שמדברים בשפה של מפות, יחידות קרב ונתוני שטח, וחיים את ההשלכות לא על דף - אלא בשטח.
על הנייר - פשוט: המדיני קובע, המקצועי מבצע. במציאות - זה יותר כמו לשים שף ומארחת במסעדה ולהגיד להם: "תסגרו ביניכם". היא רוצה שהמנה תגיע מהר, הוא יודע שאם ימהר - הכל יישרף.
קחו את המערכה בעזה: השר יכול לצעוק "העם רוצה תגובה עכשיו!" אבל הרמטכ"ל יזכיר שעדיין חסר מודיעין, שהכוחות לא מוכנים, ושעלולים להפסיד יותר ממה שירוויחו. זו לא שאלה של אומץ - זו שאלה של מוכנות אמיתית. ובינתיים, מי שנמצא באמצע הם החיילים והאזרחים. כי כותרת אפשר לייצר גם בלי קרב, אבל חיים - אין להם גיבוי או חידוש מלאי.
אני לא טוענת שהדרג המדיני מיותר - להפך, הוא לב הדמוקרטיה. אבל כשמדובר בהחלטות שמכריעות חיים ומוות, חייב להיות המשקל המכריע לאנשי המקצוע. לא כי הם מושלמים, אלא כי הם אלה שרואים את התמונה המלאה, מכירים את המחיר האמיתי ויודעים אם המהלך אפשרי או שמדובר בהתאבדות.
ולמרות כל הנאמר, כמעט שנתיים לתוך המלחמה, בלי ניצחון ברור ובלי אופק, עייפות הקרב מכרסמת. החשש חודר עמוק: אולי הגיע הזמן ששני הצדדים - הפוליטיקאים והמפקדים יפסיקו להתווכח מי מחזיק בהגה. מלחמות אולי נפתחות בנאומים, אבל מוכרעות בשטח, ושם אין מקום להצגות רק לאחריות. מי שמחזיק בהגה חייב להיות זה שרואה את הדרך, לא זה שרודף אחרי הכותרת.