ספר השירים של המשוררת ענת דור הוא עדות מרגשת ונדירה לכוחה של הרוח האנושית לעמוד מול שבר ולצמוח מתוכו. מדובר באישה שהתייתמה מאִימה בגיל צעיר מאוד, ובמקום שבו יכולה הייתה להתגבש דמות שבורה או אבודה, נבנתה נפש רגישה, חזקה, ומלאת חמלה - אישה שהפכה ליוצרת, ואולי עוד יותר מזה: לאדם שמעניק לאחרים חוסן, כפי שלמדה להעניק לעצמה. גם בחייה האישיים היא משמשת מנחה ומדריכה, מאמנת אישית להיחלצות ממשברים.

הנני

ילדה קטנה

עומדת בפתח הבית.

צורחת במלוא גרוני לעזרה:

אמא אמא! //

ובבית על הרצפה

אמא איננה (35)

היתמות המוקדמת

היתמות המוקדמת עומדת במרכזו של הספר, אך אינה הנושא היחיד. כל שיר ושיר בו נושא עימו גם את ההתמודדות עם החיים בפנימייה לילדים יתומים, את היד הרכה והאיתנה של האב שנשאר לשאת לבדו את המשפחה, ואת הכאב הנמשך על אם שנעדרה דווקא כשנזקקו לה ביותר. היא ממששת את העדרה של האם בכל השירים. רוח האם ממלאת אותה גם לאחר מותה ומשמשת לה מאור בחייה.

אמי נלקחה

ואני הקטנה, בת עשר

נותרתי בבית שבור (36)

בתוך כל אלה, עולה מתוך המילים קול שמסרב להישבר - קול של ילדה שהפכה לאישה המודה על הערכים שהוטמעו בה, על החום שהעניק לה ביתה גם בזמנים הקשים, ועל היכולת לקום בכל פעם מחדש. המשוררת אינה כותבת רק כדי לזכור את סבלה, אלא כדי להאיר את דרכה של ילדה שצמחה מתוך החושך, ומצאה באור הפנימי את הדרך להוליך אחרים. שיריה מגלמים בתוכם את השאיפה לאושר, לאהבה, ולעשיית טוב - לא רק לעצמה, אלא גם לסביבתה. וכך, הכתיבה איננה רק דרך להנציח את העבר, אלא גם הזמנה לתקווה, לצמיחה, ולחיים מלאי משמעות. היא רוקמת את השברים, מאחה אותם לחיים מלאים.

חלקי חיים התפזרו

כלא שייכים זה לזה

אני נמצאת ברווחים ביניהם

מנסה לאחוז בהם

להצמיד אותם זה לזה.

בחללים נמצאת

התמונה המלאה (37)

בתוך מארג הזיכרון העדין הזה, מקבלת גם דמות הסבתא דינה מקום של כבוד וכאב. היא, שהייתה מיילדת - אישה שהביאה חיים לעולם - נרצחה בשואה בידי הנאצים. מותה האכזרי חקוק בזיכרון המשפחתי, אך בספר זה הוא מקבל ביטוי עמוק וסימבולי במיוחד. הסבתא לא רק נוכחת בשירים כדמות טראגית, אלא כמעין מצפן מוסרי ורגשי: אישה שהקדישה את חייה לנתינה, והפכה - דרך מותה וחייה כאחד - לסמל עבור המשוררת.

באדמה הזאת נשפך דמה של סבתי דינה

שהייתה מיילדת מסורה.

בכל עת ביממה בריצה

התייצבה להביא לעולם חיים

ועולם אכזר לקח את חייה.

סבתא דינה

לא זכיתי להכירך

אך מורשתך עברה אליי. (97)

המשוררת דור שני לשואה

המשוררת נושאת עמה את דמות הסבתא לא רק כאבל אלא גם כשליחות: היא מבקשת לחיות חיים של נתינה, של טוב, של הענקת חיים במובן הרוחני, כפי שהסבתא העניקה במובן הפיזי. במילים עדינות אך חזקות, היא מתווה קשר בין הדורות - בין סבתא שהביאה חיים ונהרגה, לבין נכדה שבחרה להחיות כאב דרך שירה ולהפוך אותו למקור של תקווה.

משימת חיי בבריאה -

לברוא טוב ולהמעיט מהרע.

הספר הוא גם מעשה של הכרת הטוב. השירים הם תודה למשפחה שהחזיקה, טיפחה, והשרישה בה ערכים של חום, אהבה, ואמונה באדם - למרות האובדן. היא מודה על מה שנשמר בלב, גם כשנלקח מהחיים. כל שיר הוא מכתב אהבה לאם שלא הייתה, לאב שכן, לסבתא שנרצחה אך ממשיכה לפעום בזיכרון, ולעולם שבו גם הסבל יכול להפוך למקור של אור. לסיום: זהו ספר שמספר את סיפורו של אדם אחד, אך יש בו קול קולקטיבי: של יתמות, של שואה, של שבר ושל תקומה. ובעיקר - של האמונה שגם מן המקום החשוך ביותר אפשר לכתוב שיר שמאיר.