אינני צופה בטלוויזיה. המדיה הזו, לפחות בישראל, דוחה אותי, היא מוצפת בחומר חדשותי מוטה, לכיוון אחד או לכיוון השני, וגם התוכן התרבותי הוא בד"כ מתחת לכל ביקורת.
יש מצבים בהם אני הופך ל"מעשן סביבתי" של תכני הטלוויזיה הישראלית לסוגיה, וכאשר זה קורה, אני מאמין יותר ויותר שהכלי הזה לא נועד לי, לא נועד לאחרים, מדובר לטעמי בסם להמונים אשר רבים התמכרו לו, וכאשר גם הם יבינו שמכרו עצמם לתרבות השקר, ייגמלו כמוני.
אני קיצוני בעמדתי בנושא הזה, אך אני מתפלא על השדרה המרכזית. אני מתפלא על רבים מאזרחי המדינה, הממשיכים לצרוך את המוצר הנמוך הזה, על צורותיו ותצורותיו, גם בימים אלה, ימים של מצוקה לעם ישראל ומדינת ישראל.
רבים מאתנו, יותר מידי מאיתנו נמצאים במצוקה אישית נוראה, איבדו יקירים, מטפלים ביקירים פצועים, וכמובן משפחות החטופים, חבריהם ומעגל של אלפים רבים של חברים, מכרים שכנים ועוד. החברה חייבת להם, הם זקוקים לתמיכה שלנו. ואיך, איך ניתן לתמוך בכזה שבר עמוק?
דרך אחת היא הצטרפות למאבקם ברחובות. אך עם כל הסימפטיה, לא כולנו שלמים עם דרכי המאבק, אשר מתבססות על שלד פוליטי, חלקו חתרני, שנוסד לפני האסון ונועד לשבש את פעולות הממשלה. יתרה מכך, עמידה ברחוב עם דגל, עם שלט, היא אירוע טכני, שמביע מעט מאוד רגש, מביע מעט מאוד הקרבה, יש בו דגל, אך סמל אין בו, יש בו מעש אך אין בו חום, יש בו אמירה אך אין בו קורבן, ולכן תרומתו למשפחות איננה מספקת. סמל המאבק לשחרור החטופים על דש הבגד, אומר הרבה, אך גם הוא רחוק מלהספיק.
מה חסר אם כן? מה יכול אני, בחלקת עולמי הקטנה לעשות על-מנת שאותם גיבורים העומדים בחזית הכאב מאז 10/23 ירגישו בלב שכולנו איתם? ירגישו בלב, שהעצב והכאב שלהם חדר וחודר לליבנו, והוא שוכן שם עד אשר יקיריהם ישובו?
והתשובה היא ברורה. קורבן. קורבן שכל אחד מאיתנו חייב להקריב, מדי יום, לא בכך שנחדל מעבודה, לא בכך שנחדל מלימודים, אלא בכך שדווקא בשעות הפנאי שלנו, שעת הקפה והעוגה, נעצור כל אחד את יומו ויתייחד עם הסבל, יתייחד עם המצוקה והכאב, ובכך ניטול קורטוב מהכאב שהוא מנת חלקם של החטופים ובני משפחותיהם יום יום, 24 שעות ביממה.
אם אנו ישובים בסלון מול הצחקוקים והגיחוכים של "זמר במסכה", "זמרת בבריכה", "המטבח כמרקחה" "זוגיות עם אשתך" ו"האח של אחותך" - איננו חלק מכלום, ודאי שאיננו חלק מסבלו של איש, ודאי שאנו נראים כאנשים המנותקים ממציאות חיינו, מחוברים ל REALITY אך לא מחוברים לחיים, לא מחוברים למציאות של ה-LIFE.
לא, אין צורך להביא את הצנזור ולחתוך את כל אלה, לפחות לא באבחת חרב. רבים מאיתנו מכורים לתרבות הנמוכה הזו, אך חובה למנן, חובה לצמצם, ודאי חובה להפסיק את המטר התרבותי הנמוך הזה בימי צער ואבל ימים המוכרזים כימי הזדהות עם החטופים ומשפחותיהם. ולא צריך כלל לבקש מהרשתות. הרשתות מצופות להבין זאת לבד. ובכל זאת רשת 13 התבקשה, והיא השיבה פני המבקשים ריקם.
הצביעות זועקת לשמים - NIMBY - NOT IN MY BACK YARD - אדני תרבות נמוכים בישראל, מזדהים עם כאב האומה, רק כאשר זה לא פוגע להם בכיס, רק כאשר הפגיעה איננה בחצר האחורית שלהם. את השביתות תעשו בקפלן הם אומרים לנו, רק אל תתקרבו לאולפנים הקודשים שלנו, אל תתקרבו להכנסות ולמשכורות המנהלים השמנות הנגזרות מהן.