בתחום המסורות שבעל-פה מתגלה לדעת ביילי דמיון בין המסורת הבדואית לתנ"ך. מקצת המסורות הבדואיות שרדו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. המסורות התנ"כיות השתמרו עד שהועלו על הכתב. כל עוד לא הועלו המסורות על הכתב, כללה ספרות המסורות שבעל-פה את התחומים הבאים: משלים, רשימות יוחסין, סיפורים עממיים שבטיים ושירה.
בכל תחום ותחום מסתמנים קווי דמיון בין התוצר הספרותי של הבדואים הטרום-מודרניים ובין התוצר הספרותי של בני ישראל כפי שמתואר בתנ"ך, וכן ניכרים קווי דמיון גם בין הסיבות ליצירתם.
הנדידה לא אפשרה לימוד מוסדר בבית הספר לכן נהגו לזכור מנהגים וחכמת חיים באמצעות פתגמים מחורזים. מול פתגמי הבדואים מצטט החוקר פתגמים מהתנ"ך הדומים בצליל ובהרכב הפואטי לתוצר הבדואי. רשימות יוחסין היו מעין ביטחון נוסף והבדואים ידעו לדקלמם עד חמישה דורות אחורה.
החוקר הציג מספר טבלאות מרתקות המוכיחות אמירה זו. הסיפורים בפרוזה שסיפרו הבדואים סביב למדורה נסובו בעיקר על מעשי ניסים וחשיבות אחזקת הקרקעות. סיפורים על נשים וחוכמתן בניהול המשפחה ועדרי הצאן היו, ממש כמו בתנ"ך, מבוקשים מאוד סביב למדורה. שירה התחבבה מאוד על הבדואים שלא ידעו קרוא וכתוב ובאמצעותה נתנו מבע לרגשות, השתמשו בה כסוג של תקשורת בין שבטית, והיא אף נשמעה לא פעם כקטעי בידור.
באמצעות השוואות בין התנ"ך למסורות הנוודים נכנס החוקר לשאלה המעסיקה את החוקרים עד היום - מה קדם למה? השירה לפרוזה או להפך. בקטע זה הביא ביילי כמה שירי בדואים מרתקים שתורגמו על ידו לעברית והמזכירים את שירת דבורה ואחרים. השירה הבדואית היא לדעתו ביטוי אותנטי שמשקף תפיסות, מבנה חברתי וחוקיות של עולם נוודי. השירה התנ"כית דמתה לה במאוד וחלו בה רק שינויים קלים עם העלאתה לכתב.
ביילי משווה לדוגמה שני שירי קינה - בדואי ומהתנ"ך. הקינה הבדואית של הרועה אמסאעד מהתרבין: "עמוקה אנחתי על כאבים מכאבים שונים// אך עמוקה מכול אנחתי היום/ קברתי את אחי ג'ומעה בעדוות אל עין:// עוד גבר כמוהו אין." ביילי משווה שורות אלו (בעוצמת הביטוי והאובדן) לתגובת דוד בשומעו כי מת יונתן בן שאול, אהוב נפשו, במלחמה. גם הוא מביע רגשותיו בקינה: "צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד// נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים."