נדמה שבישראל יש מסורת עתיקה: לטפס על עצים. לא עצי אקליפטוס ולא עצי זית, אלא עצים פוליטיים, ביטחוניים ותקשורתיים. תמיד קל להתחיל: כמה סיסמאות מתלהמות, כינויים ושמות למבצעים, כותרות בעיתון, ושוב, מצאנו את עצמנו על ענף גבוה. הבעיה מתחילה כשרוצים לרדת.
כבר חודשים רבים שהממשלה הנוכחית מטפסת בהתלהבות בלתי-מרוסנת. זה התחיל בהצהרות על "ניצחון מוחלט" ו"פירוק החמאס עד האחרון", המשיך בהבטחות ל"הרתעה אדירה" ובינתיים, על הקרקע, המציאות נותרה הפוכה: עזה חרבה, חטופים עדיין במרתפים, הדרום חי תחת פחד, והכלכלה שוקעת. הענפים אולי מתרבים, אבל פרי לא צומח.
הממשלה הפכה את עצמה לקבוצת מטפסי עצים מקצועיים: הם כל כך שקועים ב'מרוץ מעלה', למצוא אתגרים, ולהאריך את המלחמה ככאוס מוחלט שמשתלט עלינו יותר ויותר, עד שאיבדו קשר עם הקרקע. הם לא רואים את המשפחות שמחכות, לא שומעים את השחיקה בציבור, לא מבינים שהעץ כבר מתנדנד מעל תהום.
ואולי כאן המקום להיזכר במשה דיין. הוא ידע לזהות את הרגע שבו ההתלהבות הצבאית גוברת על השכל הישר, הרגע שבו צריך לעצור, לקחת נשימה, ולהגיד בקול ברור:
"מטורפים, רדו מהעצים!" זו לא רק אמירה היסטורית, אלא קריאה רלוונטית מאי-פעם: רדו מהעצים, כדי שנוכל לשוב לקרקע המציאות, להתמודד עם מה שקורה באמת, ולחפש פתרונות ברי-קיימא במקום להמשיך לטפס אל תוך ההזיות ולפרק את העם.