הקולות המושתקים, הקולות המצונזרים, הקולות שלא תשמעו במהדורות החדשות, במבזקים מהשטח, בפריצות הדרמטיות ממוקדי המחאה ומגנרלים לשעבר. פוליטיקאים מתוסכלים יעניקו עוד פרשנות אשר בינה לבין המציאות אין ולו דבר. קולות של מאות הורים שכולים, אלמנות, יתומים, קולות של אלפי לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, קולות של עשרות משפחות חטופים ופדויי שבי, הקולות המושתקים מאז טבח שבת שמחת תורה. ההשבתה, המחאה, הזעקה, העצירה, הפרס לחמאס, הן הכל, רק לא קידום שחרור החטופים. מטרתן אחת - אנטי ממשלת ישראל, אנטי מאמצי המלחמה מול ארגוני הטרור, אנטי לוחמי צה"ל הנלחמים כאריות בזמן שיש מי בעורף המכנה את מלחמת התקומה והקוממיות שלהם, "מלחמת שולל", "מלחמת הקואליציה", "מלחמת נתניהו", "מלחמה מיותרת". ראשון הייתי להתייצב, בקומה זקופה, דגל ישראל בימיני, סיכות חטופים על דש חולצתי, שלט ענק ביד שמאל, לו רק ידעתי מהי מטרת המחאה הפעם. האם זהו "המאבק בהשתמטות"? "מאבק הגז"? מאבק "יוקר המחיה"? מאבק למען "האקלים"? האם זהו מאבק לקידום שחרור האחים והאחות החטופים? ראשי המחאה מודים בפה מלא כי גם הפעם העילה למאבק היא אחת ואין בילתה, הפלת ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי וברוב מובהק. כיאה למי שהוליכו ומוליכים שולל חלק ממשפחות החטופים, סוכני הכאוס ממשיכים לברוא עולם דמיוני ומצג שווא, היוצרים רוח של החלשה. השאלה הנדרשת היום אחת היא: האם ההשבתה וחסימות הכבישים המתקיימות היום יועילו במשהו ויקדמו את שחרור החטופים, את הקלת סבלם, את הוצאתם מחושך לאור? לב העם כולו, לב מנהיגיו, ללא הבדלי דעות, גם אם יש מי שניכסו את הרגישות לעצמם, עם משפחות החטופים. כל החטופים. בתפילה, בעשייה, בזיכרון ובגעגוע יום יומי. העם הכמה לשובם של האחים והאחות, תובע ודורש את הכרעת החמאס, את מניעת הטבח הבא בבארי, בכפר עזה, באופקים ובשדרות. קולם של ההורים השכולים המתעבים את התנהלות אנשי יחסי הציבור שהשתלטו על מספר משפחות חטופים, מושתק. קולם של משפחות החטופים המזועזעים מהשימוש הציני הנעשה על-ידי בעלי אינטרסים פוליטיים מובהקים, מושתק. קולם של פצועי המלחמה, גיבורי ישראל, התובעים הכרעה עד לניצחון המוחלט, הכנעה של ארגון המרצחים, מושתק. קולם של מאות אלפי אזרחי מדינת ישראל החרדים מרוח התבוסתנות, רוח ההחלשה, רוח העכשיו, הפסקת המלחמה עכשיו, ויהיה המחיר הנורא אשר יהיה, קולם מושתק. האוחזים במוקדי הכוח, בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט, בכלכלה, במערכת ההמרדה המשומנת בכספי גורמים עלומים, המשתמשים בציניות נוראית ובאופן מחפיר במשפחות חטופים, רוכבים על גוום השחוח של משפחות חטופים, כל הדרך ליצירת כאוס, לפירוק החברה הישראלית, לפוליטיזציה בצבא, לנרמול הסרבנות, לירידה מהארץ, עד להפלת ממשלת ישראל שנבחרה באופן דמוקרטי מובהק. הם אינם מתביישים, אינם עושים זאת במחשכים, אינם מסתתרים. הם, כל סוכני הכאוס הממומנים ושאינם ממומנים על-ידי גורמים עלומים, משתיקים את רוב העם בשם חופש הביטוי, דורסים ורומסים זכויות אדם בסיסיות בשם הדמוקרטיה. ביום הזה חשוב לכתוב את המובן מאליו, האויב הוא החמאס ולא ממשלת ישראל, וככל ששיח התבוסה והכניעה יגבר כך יפחתו סיכויי השבת החטופים, מי לשיקום ומי לקבורה. ככל שהרחובות יגעשו נגד הממשלה בקרב האויב תנשב רוח גבית לחטיפות הבאות. ככל שיגברו הקולות של: "בכל תנאי, בכל מחיר, עכשיו", האויב יקשה לבבו וימשיך להתעלל בחטופים, בבני משפחותיהם ובאומה הישראלית. מומלץ לקרא את מסקנות "ועדת וינוגרד", אשר כמו נכתבו במיוחד עבור יום מיותר זה, יום המשרת את הגרועים והמרים שבאויבנו. בשולי הדברים יאמר, ברור כי בין המוחים היום ישנם גם אזרחים הכואבים באמת את משך המלחמה, את מחיריה ואת ייסורי החטופים, הם מוחים באמת ובאמונה מתוך תחושת שליחות שמעשה השביתה מקדם את שחרור החטופים, לאנשים אלה אין לי בדל של טענה. האשמה היא בסוכני הכאוס המייצרים מצג שווא, הפוגעים בסיכויי החטופים לשוב אל אוהביהם, המסכנים את הכרעת החמאס. לב העם כולו עם משפחות החטופים, עם המשפחות השכולות, עם אריות האומה, עם הפצועים בגוף ובנפש, גיבורי ישראל, עם הקהילות החרבות השבות לביתם להשתקם ולבנותם מחדש. לב העם כולו בעד הניצחון המוחלט, בעד ההכרעה, בעד "לא עוד טבח שבת שמחת תורה", לב רובו של העם, גם אם ישתיקו אותו, במקום הנכון, במקום של אהבת מדינת ישראל ללא תנאים. חיזוק רוח הגבורה של גיבורי ישראל, רוח הניצחון, רוח העוז, רוח הערבות ההדדית, הרוח היהודית הישראלית לא תושתק עוד, לעולם.