היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על עוד שיר חכם ומצחיק מאת עמוס נוי, שהרחיק אותי עד למאה השישית לפני הספירה לפני שהחזיר אותי אל בית-הספר המקיף. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אני זוכר את עמוס נוי כבחור צעיר בירושלים בשנות השבעים והשמונים. הוא צעיר ממני בשנתיים, ובקרוב יהיה בן שישים ותשע. הוא למד מתמטיקה, הקים חברת הייטק, היה עורך התרבות של המקומון 'כל העיר' בירושלים ובגיל חמישים פרש וחזר לאוניברסיטה וסיים דוקטורט בתוכנית לפולקלור ולתרבות עממית. בשבע השנים האחרונות הוא פרסם שלושה ספרי שירה, והוסיף קול חדש ומקורי לתרבות העברית. את השיר 'טנגו גל-הארכובה' קראתי בספר 'שלום לאדון העורב' (הוצאת עולם חדש, 2018). השיר הזה, לכאורה שיר אהבה נכזבת במתכונת של מכתב פרימיטיבי מאת תלמיד בית-הספר "הַמַּקִּיף" בשנות השישים של המאה העשרים, הוא למעשה דיון פילוסופי בשאלה הקלאסית של 'פרדוקס השקרן'. התרבות המערבית מבוססת על הפילוסופיה היוונית, שהחלה לפני כאלפיים ושש-מאות שנים עם הפילוסופים הפרה-סוקרטיים, שפעלו במילטוס שבחופי טורקיה של היום, בכרתים ובאיי יוון, ומאוחר יותר באתונה. ראשוני הפילוסופים ניסו לבחון יחד, באמצעות דיאלוג, את טבע העולם ואת טבע האדם. הם פיתחו פרובוקציות שעוררו חשיבה, ובין הפרובוקציות הראשונות היו הפרדוקסים, שהידועים בהם הם פרדוקס אכילס והצב של זנון ופרדוקס השקרן של אפימנידס, שחי בכרתים במאה השישית לפני הספירה. פרדוקס השקרן מבוסס על משפט פשוט: בן כרתים אומר: כל אנשי כרתים שקרנים. המשפט מעורר שאלה מהותית: האם הטיעון הזה אמיתי או שקרי? אם הטיעון של בן כרתים נכון, וכל אנשי כרתים שקרנים, פירוש הדבר שגם הדובר שקרן, ולכן הטיעון שלו שקרי. אבל אם הטיעון שלו שקרי, פירוש הדבר שאנשי כרתים אינם שקרנים, ולכן גם הוא אינו שקרן. זה, כמובן, טיעון מעגלי שאין לו סוף, ולכן הוא פרדוקס. אפשר לנסח את הפרדוקס הזה באופן פשוט עוד יותר: "המשפט הזה שקרי". אם הטיעון במשפט הזה אמיתי, פירושו שהמשפט שקרי, ולכן הטיעון אינו אמיתי, כלומר שהמשפט אמיתי, וכך הלאה עד אין-סוף.

מעבד-חשיבה

פילוסופים רבים במהלך ההיסטוריה, בחנו את פרדוקס השקרן, חיפשו פתרונות שונים והבינו אותו באופנים שונים. לפרדוקס עצמו אין כמובן כל חשיבות, אבל עצם קיומו מעיד על מהותה של החשיבה הפילוסופית, ועל מקומו של הפרדוקס כמעורר-חשיבה או כמעבד-חשיבה (Thought processor). אני מאמין, שבדומה לפרדוקס, גם השירה היא מעבד-חשיבה, והיא משמשת כקוד סודי שעל כל קורא לפענח בדרכו, ובכך לשכלל את החשיבה שלו ואת היכולת שלו להתבונן בעולם הסובב אותו וגם בעולמו הפנימי במבט חדש. נדמה לי, שזה בדיוק מה שעמוס נוי עושה בשיר הזה. הוא רומז על פרדוקס השקרן הידוע כדי לבחון באמצעותו פרדוקס אנושי מהותי לא פחות, וחסר פתרון לא פחות, העוסק במהות האהבה או ההתאהבות. השיר נפתח, לכאורה, כמכתב עילג של עלם לא משכיל הפונה לאהובתו בנוסח המוכר והנדוש המוכר לו, במילים "וּבַאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי". אבל הפתיחה העילגת במסווה של כותב חסר השכלה היא פח שטומן לנו המשורר, המנסה להסתיר מאיתנו את עיקרו של השיר, שהוא פרדוקס השקרן, המוצג לנו כבר במשפט הראשון: "אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר". זו תרמית מתוחכמת, המחוזקת במשפט המסיים את השיר: "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר". האם צירוף הפתיחה והסיום של השיר יוצרים את פרדוקס השקרן? ("אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יַגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר" + "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר"). ממש לא. במשפט הראשון מזהיר אותנו המשורר מפני המשפט האחרון, וכשאנחנו מגיעים לסופו של השיר אנחנו יודעים שהוא משקר, ולכן אינו מאושר. יש כאן הכנה מוקדמת ולא סתירה או פרדוקס. למרות זאת, יש בשיר רמז מובהק לפרדוקס של אפימנידס, ולמרות שהטענה הבסיסית אינה פרדוקס, ההנחות הנובעות מתוכנו של השיר מציגות פרדוקס משוכלל יותר וכואב יותר. עמוס נוי כותב בשיר הזה על האושר שבהתאהבות, ועל האושר המיוחד הזה כתופעה פרדוקסלית שאין לה פתרון. וזה הפרדוקס הנסתר של ההתאהבות, כפי שהוא מוצג בשיר הזה: מְקוֹר הָאוֹשֶׁר שֶׁבָּהִתְאַהֲבוּת הוּא חוֹסֶר הָאוֹשֶׁר (הָסֶּבֶל) הָהֶכְרֵכִי שֶׁבָּהִתְאַהֲבוּת. ומהו האושר שבהתאהבות? כך מתאר זאת המשורר מפיו של העלם התמים והעילג: "הֲכִי הַרְבֵּה אֹשֶׁר הָיָה לִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָרוֹב אֶלַיִךְ הֲכִי עָמֹק שֶׁאֶפְשָׁר וְהִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינַיִךְ וְרָאִיתִי אֶת הָאוֹר עוֹלֶה וְעוֹלֶה בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָךְ וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה כְּמוֹ הַבֻּכְנָה שֶׁהַמּוֹרֶה בַּמַּקִּיף קָרָא לָּהּ גַּל-הָאַרְכֻּבָּה".

גל הארכובה

בזמן שהפרוזה הבדיונית היא הכלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתרגל אמפתיה, השירה היא קוד נסתר שמאפשר לנו לתרגל את החשיבה שלנו. מעטים המשוררים שיודעים לשלב את שני התחומים, ולספר סיפור כה רגיש ומורכב במשפט אחד. עמוס נוי מצליח לבנות כאן דמות מלאה, ולגייס את האמפתיה שלנו כדי לחוש ברגשותיו של העלם המאוהב, שמתבונן באהובתו בעינים כלות בבית-הספר המקיף של שנות השישים, מן הסתם במגמה המקצועית המיועדת לתלמידים שאינם מתאימים למגמה הריאלית או ההומנית, והוא משתמש בקלישאות המוכרות לו משירי אהבה מלאי פאתוס, כשהוא שולח מבטים עורגים באהובתו המתעלמת ממנו: "וְרָאִיתִי אֶת הָאוֹר עוֹלֶה וְעוֹלֶה בָּאִישׁוֹנִים שֶׁלָךְ וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה". אבל כאן חל מפנה, והנער העילג עושה שימוש פואטי מרגש במה שראו עיניו: "וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק מֵרֹב אַהֲבָה כְּמוֹ הַבֻּכְנָה שֶׁהַמּוֹרֶה בַּמַּקִּיף קָרָא לָּהּ גַּל-הָאַרְכֻּבָּה". זהו תיאור של אושר. המעבר מן השבלונות המליציות לדימוי היפהפה של הבוכנה, כביטוי להתרגשות שמעוררת ההתאהבות, הוא גם המטמורפוזה ההופכת את הברווזון המכוער לברבור יפהפה ואת העלם העילג למשורר. האושר הוא היכולת להפוך את הכאב ליצירה, ואת הרגשות הגועשים לשיר. זה גם ביטוי לתפישה הרומנטית של המשורר הסובל שיצירתו נובעת מן הסבל, והאושר נוצר מן הכאב. זהו הפרדוקס של התפישה הרומנטית של היצירה. לאחר רגע ההתעלות הקצר מן הכאב אל האושר, חוזר העלם אל התיאור הנדוש של כאב האהבה הבלתי-נסבל, שהוא היפוכו של האושר: "מִגַּעְגּוּעַ אֲנִי נִשְׂרָף בְּכָל הַגּוּף שֶׁלִּי, אֲפִלּוּ שֶׁעָבְרוּ שְׁנָתַיִם מֵאָז שֶׁהִסְבַּרְתְּ לִי שֶׁזֶּה לֹא הֲדָדִי". זה תיאור מדיוק של ההבדל בין התאהבות לבין אהבה. ההתאהבות מרגשת וכואבת, משום שהיא מתקיימת בדמיון בלבד, והיא שורפת כמחלה, בשעה שאינה נענית. זהו תיאור מדויק של הסבל. כאן שב המשורר אל פרדוקס השקרן, ומבטיח לשקר וגם מוצא בזה תועלת: "אָז אֲנִי יְשַׁקֵּר אִם אֲנִי יָגִּיד שֶׁאֲנִי מְאֻשָּׁר, מִצַד שֵׁנִי זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא לְשַׁקֵּר". ההתאהבות היא עינוי מעגלי, פרדוקסלי, הדורשת מן המתאהב לשקר גם לעצמו כדי לחוש את האושר שבאהבה, כשהוא יודע שאין זו באמת אהבה, אלא חוסר אושר וסבל גדול. עמוס נוי הצליח לבלבל אותנו בפרדוקס שאינו פרדוקס, בשקר שהוא אמת שהיא שקר, כדי שנחוש בגופנו את האושר המזויף ואת חוסר האושר האותנטי במרדף המעגלי וחסר התועלת אחרי התאהבות, שאיש מאיתנו אינו חומק ממנו. הוא מסיים את השיר בהומור רחום, במשפט שאנחנו יודעים שהוא שקרי, ובה בעת מאוד רוצים שיהיה אמיתי: "אָז כָּכָה: בַּאֲשֶׁר לִשְׁלוֹמִי אֲנִי מַמָּשׁ מְאֻשָּר וַאֲנִי כְּבָר בְּקֹשִׁי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ". עמוס נוי הצליח להפוך את הפרדוקס הלשוני, המעגלי, לפרדוקס התנהגותי שהוא אחד המאפיינים של הטבע הלא-רציונלי של האדם. איש מאיתנו אינו יכול לחמוק מן הפרדוקס הזה, הטבוע בתבניות ההתנהגות שלנו וגורם למשברים הצפויים מראש בחיינו.