הקריאה ההיסטורית "ישראל-מלחמה" היא אחת הבולטות במגרשי הספורט, כאשר הנבחרת הלאומית שלנו מתמודדת נגד מדינה אחרת בתחרות ספורט כלשהי. מעולם לא שמעתי את הקריאה ארה"ב מלחמה, או ברזיל מלחמה, או גרמניה מלחמה, כאשר צפיתי בנבחרות הלאומיות של מדינות אלה משחקות כדורגל או כדורסל נגד מדינה אחרת. ההקשר התרבותי הישראלי ברור: אנחנו מעתיקים את המונח מלחמה משדה המערכה הצבאית אל שדה הספורט, כי אנחנו משוכנעים שהמלחמה על הישרדותנו, על מקומנו ועל זכותנו לחיות כשווים בין כל העמים, תזריק עוד טיפת מוטיבציה לשחקנים שעל הפרקט או על כר הדשא.
בקיץ 2025, הקריאה "ישראל מלחמה" קרובה מאי פעם להיכנס עמוק לארון ולא לצאת ממנו תקופה ארוכה במסגרת תחרויות בינלאומיות. כל מי שעוקב אחר עיתונות הספורט הבינלאומית, יודע שהבון טון היום באירופה הוא לסלק את כל הקבוצות הישראליות ממפעלים בינלאומיים. גם את נבחרת ישראל. ישראל צורפה לאירופה בתחילת שנות ה-90 (כדורגל), לאחר שנזרקה מאסיה בשל לחץ ערבי כבד בשנות ה-70. מאז נדדנו עד לאוסטרליה וניו-זילנד וחזרנו לאזור. באשר לכדורסל, ישראל הצליחה למצב את עצמה פוליטית בתחום זה בזכות הישגים על הפרקט, אבל גם זה לא הועיל לקבוצות הישראליות שאינן יכולות לארח בארץ מאז אוקטובר 2023. על אירוח של קבוצות כדורגל אין כרגע בכלל דיון.
האירוניה היא שכאשר קבוצות ישראליות מארחות באירופה, האוהדים הישראלים שמלווים אותן דואגים למסע הסברה משלהם שבו הם מניפים שלטים על היותה של ישראל קורבן. גם אם זה נכון, בוודאי בטבח של 7 באוקטובר, זה כבר לא משכנע מזמן על-רקע מה שקורה בעזה והעולם רואה (בישראל לא מראים את כל התמונה). עם זה עוד אפשר היה לחיות, אבל כאשר מונפים שלטים נגד קבוצות אורחות שעולה מהם אשמה על עם שלם שרצח יהודים (הפולנים), אז האירוע הוא כבר מזמן לא רק ספורט. הוא משמש דלק בעירה לממשלת פולין להניע מהלכים לסלק את ישראל - על כלל קבוצותיה - מהמפעלים הספורטיביים ביבשת.
בתחילת השבוע (17.8.25), התקיים יום מחאה לאומי להזדהות עם משפחות החטופים ובמטרה לעצור את המדינה, אך יום זה התאפיין בשתיקה ספורטיבית מהדהדת. להוציא את מכבי רמת גן כדורסל, כל אגודות הספורט שתקו. עופר ינאי, בעליה של הפועל תל אביב בכדורסל, הורה למחוק פוסט הזדהות עם השביתה. אחר כך נאלץ להסביר מה עמד מאחורי ההוראה.
השאלה היא כמובן למה קבוצות הספורט שותקות? ממה הן מפחדות? לעניות דעתי הצנועה, שחרור חטופים מהשבי הוא לא סוגיה פוליטית. היא הפכה פוליטית שלא בטובתנו (בעיקר לא בטובת החטופים) בשנתיים האחרונות, כאשר האתוס הציוני הברור שעושים הכל, כן הכל, להחזיר חטופים, נסדק. ממשלה שרוצה להחזיר את כל החטופים לא מחכה שנתיים. גם במחיר של פירוקה ושמירה על האתוס למען הדורות הבאים.
קבוצות הספורט השונות הן חלק מהתרבות הישראלית. שחקנים הם מקור להערצה מדן ועד אילת. ביום של מחאה לאומית, היה ראוי שכל קבוצות הספורט במדינת ישראל יתגייסו למחאה (או שיציגו עמדה התומכת במפורש בממשלה). אלו שמתנגדות למדיניות המוכחית יכלו, למשל, לא לקיים משחקים, לשלוח נציגים לעמוד בצמתים, להניף שלטים ולהגיד בקול רם: הם הילדים של כולנו. את כולם צריכים להחזיר הביתה. ממש כמו שחשבנו לפני 19 שנים על גלעד שליט (זוכרים?).
ההסבר היחיד שאני מוצא לשתיקה הוא פחד מהאוהדים. ברור שיש אוהדים שמזדהים עם הממשלה ואחרים שמתנגדים לה. אם קבוצות הספורט חוששות מתגובת האוהדים על נקיטת עמדה ציונית שהיא חלק מהאתוס הלאומי, אולי כדאי להן להתפרק. מה זה משנה אם ניצחת או הפסדת את היריב, אם כולנו מפסידים במשחק החשוב היחיד - משחק החיים. כולנו חפצי חיים. בטח החטופים שנמקים במנהרות. אם אנחנו לא נלחמים על חייהם, ולא מתייצבים בקול רם נגד סחבת של כמעט שנתיים מאז שנחטפו, אז משהו רקוב בממלכה הישראלית והיהודית. זו שפעם אמרה שפדיון שבויים הוא מצווה שאין גדולה ממנה, כפי שנכתב במסכת זרעים בתלמוד.