בספרו "מי הזיז את הגבינה שלי?" כותב ספנסר ג'ונסון על "עכברים וגמדים" במבוך שהגבינה שלהם הוזזה ממקומה ועל ההתמודדות עם המצב החדש. במדינת ישראל אלה הם "המנהלים והצופים". כמנהיג המנהלים בנימין נתניהו מחפש כמעט שנתיים את הגבינה שנחטפה מתחת לחוטמו בברוטליות אכזרית ב-7 באוקטובר 2023. לא הוא ולא מישהו אחר בקרבתו העלו בדעתם כשזה קרה כי החיפוש יימשך זמן כה ממושך. בעוד דרכי הפעולה נותרו כשהיו עם שינויים והתאמות שנדרשו, בתוככי המבוך השתררה אווירה של בוקה ומבולקה ובחוץ המחירים עלו ככל שחלף הזמן. עד אותו יום מר ונמהר שידר נתניהו כי הוא שולט במצב, שהוא יודע כיצד לנהל את הסכסוך עם הפלשתינים בלא לפתור אותו תוך חיזוק החמאס על חשבון הרשות הפלשתינית באמצעות הזרמה שוטפת של דמים במזומנים. הוא הבטיח כי הוא דואג ליצור את ההרתעה הדרושה כדי שישראל תשקוט בבטחה. הצופים מנגד חזרו וטענו כי השקט הוא מדומה, כי העדר פתרון לבעיה הפלשתינית הוא פצצה מתקתקת שיום אחד תתפוצץ לנו בפנים, ובמקום "הלנצח תאכל חרב" צריך לחפש פתרונות של שלום שיעניקו תקווה לעתיד. כל זאת למרות האכזבות שהם חוו לאורך השנים בשל העדר נכונות מהצד השני להושיט להם יד חוזרת. שלא במפתיע המנהלים לעגו לצופים והטיחו בפניהם כי הם חיים בעולם של אשליות, שהם מנותקים מהמציאות הסובבת אותנו ושהחלומות שלהם מסוכנים אפילו כדי לנסותם. ואז בבוקר שמחת תורה קרה הרע מכל העולמות - הגבינה נעלמה באחת. בתוך שעות ספורות התברר כי הניהול היה כושל, שהשליטה הייתה אשליה והשקט היה מדומה. שלושת מרכיביה של הגבינה התפוררו לרסיסים:

• תפיסת הביטחון שהוביל מנהיג המנהלים לפיה צה"ל חזק ומבטיח ביטחון, כתוצאה מכך החמאס מורתע ויש לו אינטרס לא להפר את השקט בממדים נרחבים.

• תפיסת הסטטוס-קוו לפיה אפשר לחיות לצד החמאס בלא פתרון מדיני באמונה כי ניתן להכיל אותו תוך ניהולו באמצעות הזרמה שוטפת של כספים שנועדו לכאורה לאוכלוסייה המנוונת במחנות הפליטים.

• האמון במוסדות המדינה - ממשלה, צה"ל, שב"כ.

בחלוף שנתיים

בתור מנהיג המנהלים מצא עצמו נתניהו במלחמה עקובה מדם שהותירה בשני הצדדים עשרות אלפי הרוגים ופצועים. הוא הכריז שיצא לחפש גבינה חדשה תוך התכחשות לאחריותו העליונה לאסון, ובמקום חשבון נפש נוקב על מה שקרה, התחיל לבזר את האשמה על אחרים, בעודו ממשיך להטמיע מציאות של פילוג לאומי הרסני הולך ומעמיק וחזרה לשיטות הישנות של הבטחות שליטה ועתיד מדומיין. לצופים המוטרדים היו הצעות ליציאה מהמבוך החשוך, מהן נותרה עם הזמן קריאה כואבת במיוחד: החזרת החטופים גם במחיר סיום המלחמה. בניגוד לחבורת המנהלים שאיש מהם לא הכיר באחריות ואשמת הקבוצה כולה בעודם מתהדרים בלאומיותם, הצופים חזרו בחודשים האחרונים שוב ושוב לאתוס שכל יהודי באשר הוא קרא אותו אי-פעם בספר בראשית בפרשת קין והבל: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". מילים שאמורות להצטלצל יומיום ברעש מחריש אוזניים אצל כל יהודי בישראל. בחלוף שנתיים הצלתם של החטופים הפכה להיות לב ליבה של הטרגדיה הלאומית הממשיכה לשקף את הריקבון השורר במבוך. נתניהו ניצב בצומת של הכרעה גורלית: להסכים לעסקה להחזרת החטופים שעלולה בעיני צאן מרעיתו להיתפס כי הוא רופס, או, לדחות אותה פעם אחר פעם בנימוקים שונים, גם לאחר שכבר הסכים לה, ואז להיחשב בעיני משפחות החטופים וציבור הצופים כאטום לרחשי האתוס היהודי. הוא בחר בדרך משלו לשנן את היעד שלא השתנה מאז יום האסון: חיסול החמאס והחזרת כל החטופים כולל החללים. קשה להאמין שבינו לבין עצמו הוא לא מבין כי השגתה של המטרה בניסוחה הקיים בלתי אפשרית. כאשר אישר את עסקת גלעד שליט בתמורה לשחרור של למעלה מאלף מחבלים, הוא הפך את החמאס לארגון המוביל בעיני הפלשתינים שהשתכנעו כי רק עמידה איתנה מול ישראל מביאה תוצאות. מאז הוא פיתח עם הארגון מערכת קשרים עקיפה שיצרה את הגבינה הלא הטעימה שאת רעילותה הוא לא זיהה בזמן. מאז 7 באוקטובר וחטיפת הגבינה הוא מכנה את הארגון נאצי שיש לעקרו מן השורש. אבל מסיבה זו הוא חייב לכולנו תשובה אמיתית ולא פתלתלה: האם הוא לא מעלה על דעתו שהארגון הרצחני ייפרע מהחטופים החיים ויעלים את החללים רגע לפני שיבין כי גורלו נחרץ? ספנסר ג'ונסון מעביר לנו בספרו את המסר המרכזי כי שינוי הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו ועלינו להיערך אליו ולהיות מוכנים לבלתי צפוי. צריך להסתגל ולא להיאחז בעבר. לא לחפש את הגבינה הישנה שהוזזה אלא לחפש את הגבינה החדשה. אם כן, איזה שינוי מבטיח לנו נתניהו כאשר הוא חוזר ואומר כי חובה להדביר את החמאס בלא שיציע מי ומה יבוא במקומו. על איזו גבינה הוא חושב כאשר המרכיבים לא קיימים. האם הוא מודע כי בדרכו הוא צועד ומצעיד את כולנו בעיניים פקוחות למבוך חדש שיהיה לא פחות חשוך מזה שאנו מצויים בו היום? ולא מיותר שוב להזכיר כי הוא האיש שלא לקח אחריות ולא הכיר בכישלון מדיניותו שהובילה לאסון. נהפוך הוא: למרות שהזיכרון לא שוכח דבר, נתניהו כותב תוך כדי תנועה נרטיב המתאים למידותיו לפיו המלחמה שעדיין לא הסתיימה היא בסך-הכל סיפור הצלחה והוא אחראי לכך. צ'רצ'יל, מושא הערצתו, הקפיד להזכיר כי תפארת מוקדמת או ייחוס כל הקרדיט לעצמך - זו חולשה, לא חוזקה.