רגע לפני שבת, זו בקשת חירום לדרג הפוליטי. הקרע נמצא על השולחן. זה היה שבוע שהמחיש אותו יותר מכל דבר. בעשרות אלפי בתים מנסים להתמודד עם צווי 8 החדשים. מולם חלקים בחברה החרדית שהחליטו לצאת במלחמה. להלחם "בשלטון הכופרים", לא באויבי ישראל כמובן. למה נגד השלטון שהם חלק ממנו? כי הם לא מעבירים מספיק מהר חוק השתמטות. חסימת כבישים, הפגנות, קללות נגד שוטרים. לא לימוד תורה אלא מחאה נגדי ונגד שאר האחים שלהם שמצפים מהם להתייצב למלחמת מצווה. שמצפים מהם לערבות הדדית. הייתי מקבל את הטענה שזה רק הפלג הירושלמי אם לא הייתה התגייסות רחבה כל כך של רבנים ופוליטיקאים לתמוך בהם. שבוע שעבר קרא לי מאיר פורוש אנטישמי בגלל שאנחנו הילואימניקים רוצים שכל אחד ישרת. מי שבוחר מיוזמתו לא לשרת - בוחר מבחינתנו לא להיות אזרח על מלא ולכן שלא יצביע ולא ייבחר לכנסת. ערבי, יהודי, חרדי או חילוני. כל מי שלא משרת שלא יקבל כלום מהמדינה. בעיני פורוש אלה שלא משרתים הם גזע. ולכן להודיע להם שלא יקבעו לנו זו גזענות. הדרך של פורוש וחבריו היא להמחיש שלצורך בגיוס יש מחיר כבד. המדינה תושבת. הדרך לכל מי ששייך לחברה המשרתת זה לכעוס ובצדק. כך זה מגיע להתנגשות. ברחוב ובלבבות. איך יוצאים מזה? בכוח. בדיבור זה לא עובד. המדינה צריכה להחליט, לקבוע. על האזרח בלית ברירה (לא משנה מה הוא) לממש את הנחיות המדינה. מה הן? שכל אחד משרת. במיוחד בזמן מלחמה. וכאן הבעיה: ממשלה שמסתמכת על גורמים לא ציוניים נסחטת לקבל החלטות לא ציוניות. מעבר לצורך הביטחוני, המוסר העקרוני או ההגיון הבריא - המצב הנוכחי קורע אותנו. ניצחון זה לא רק להשמיד את האויב אלא לצאת חזקים יותר בתוך הבית. מי שלא מוכן להתמודד עם ההשתמטות לא רוצה לנצח.