האופוזיציה כוללת ארבע סוגי מפלגות - הימין הלא-ביביסטי (בערך 30 מנדטים של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן), המרכז הבלתי-מתחייב (בערך 18-17 מנדטים של גדי איזנקוט וליאיר פיד), השמאל (10 מנדטים של הדמוקרטים) ו-11-10 מנדטים של חד"ש-תע"ל ורע"ם, כאשר בל"ד שווה כשני מנדטים אבל לא עוברת את אחוז החסימה. ככל שמה שמחבר את כל אלה ביחד, בערך, זו הסלידה מהממשלה הנוכחית ולא הרבה מעבר, אפשר לומר בזהירות שלא כל חבר בגוש לא-ביבי (60 בערך ללא הערביות, 71-70 איתן) הוא חבר בגוש הליברלי (מפלגות המרכז והשמאל, קצת פחות מ-30 מנדטים), אבל כל חבר בגוש הליברלי חבר בגוש לא-ביבי. בכל סקר שראינו עד כה, איזנקוט נבדק כיו"ר מפלגה עצמאית, כשותפו של לפיד (לא ברור באיזה סדר) או כשותפו של בנט (כנ"ל). הוא לא מעביר מנדטים מהימין אלא בעיקר בתוך הגוש, והשלם לא גדול מסף חלקיו לפי שעה. במקביל, כשמשקללים את הסיבות בגינן עזב את בני גנץ יחד עם המצע הרעיוני של איזנקוט שעולה מראיונות והתבטאויות, ניכר שהאפשרויות שעומדות בפניו לא מרהיבות: מפלגת בנט כמו גם יש עתיד הן מפלגות של איש אחד, בעיקרן. אין מפקד, אין בחירות לרשימה. הבחירות ליו"ר ביש עתיד תערכנה רק אחרי הבחירות לכנסת, ורק חברי ועידת המפלגה - קצת יותר מ-700 איש בסה"כ - רשאים להצביע בהן. רעיונית, איזנקוט קרוב יותר ללפיד, אבל לא נראה שזה עומד לקרות כרגע. סוג של מבוי סתום, על פניו. אבל זה לא חייב להיות: איזנקוט יכול, הרי, לעשות משהו שלא נבדק בכלל בסקרים כרגע ולחבור דווקא ליאיר גולן (ואז לכפות על לפיד חבירה, קצת כמו שגנץ עשה כשצירף את בוגי לקראת 2019 א׳). זה הגיוני: איזנקוט פחות שמאלני, אבל לדמוקרטים יש מוסדות, שטח, מתפקדים ודמוקרטיה פנימית. יש להם גם מומנטום ובייס יציב מאוד בסקרים, שאיזנקוט (ובנט, לפיד ואחרים) לא נהנים ממנו. הוא גם זקוק לאנשים שיאיישו את הרשימה, ולהישען על פריימריז בעבודה שיהיו מלאים במועמדים ומועמדות מצוינים זה פתרון מצוין שגם ימנע עוד שיקלי / סילמן / יברקן / הנדל. זה גם חוסך לאיזנקוט, שלא מאמין בסיפוח הגדה למשל, את ההתמקמות הלא נוחה בין בנט, יורם כהן, יואב הלר ומתן כהנא. את שאלת העומד בראש אפשר להכריע בכל מיני דרכים: ממוצע של סקרים ציבוריים לקראת סגירת הרשימות, סקר פנימי ממשמעותי, פריימריז פתוחים לתפקיד יו"ר הרשימה בלבד. את הרשימה אפשר לבסס על שילוב של ממוצעי סקרים, פריימריז ודילים בדומה למה שנעשה ב׳כחול לבן׳ בימי הקוקפיט (למשל, 15 לדמוקרטים, 10 לאיזנקוט ו-10 ללפיד עד המקום ה-35). מהלך כזה ישיג שלושה דברים: (1) יצמצם תחרות פנימית בתוך הגוש; (2) יהפוך את העומד בראש למועמד אמיתי להרכבת ממשלה במקום לתפקיד מספר שניים של בנט, שאינו איש שמאל ולא מרכז; (3) ייצר לגיטימציה מחודשת לעמדות מתונות וליברליות ויוציא את המרכז-שמאל מעמדת המגננה שבה הוא תקוע כבר שנים. אפשר אפילו לקוות שמהלך כזה ישאב מנדטים של מצביעי בנט-לפיד לשעבר שכרגע ׳חונים׳ אצל בנט כשם שחנו אצל גנץ בעבר אך ורק מתוך מחשבה שהוא המועמד הבלתי-נמנע של הצד ׳שלנו׳. וזה טוב גם עבור מי שמודאג מהאפשרות שבנט ייקח את קולות הליברלים איתו לתוך ממשלת ימין לכל דבר עם הליכוד דווקא, שתמותג כממשלת אחדות דווקא. זה כמובן לא מושלם עבור אף אחד: איזנקוט יותר ימני מכל מי שבדמוקרטים כרגע, הרשימה של לפיד מאוד הטרוגנית (אין קשר אידאולוגי עמוק בין מירב כהן, נאור שירי ועדי עזוז לסימון דוידסון, טטיאנה מזרסקי ומשה טור פז) וממילא לפיד טרם בחר מי יאייש אותה הפעם, ועוד לא ברור מי יאכלס את רשימת הדמוקרטים מעבר ל-7-6 שמות מוכרים (קריב, לזימי, רייטן, שפע, לסקי, מואטי) וכמה חדשים כמו נמרוד שפר, יאיא פינק או נציג.ה של המחאה. זה גם סיכון: איזנקוט ייקרא ׳שמאלן׳, לא עלינו, על-ידי מכונת הרעל, וייאלץ להתרחק ממתן כהנא למשל ולנטוש את העמימות. לפיד לא יוכל להמשיך להתעלם מפוגרומים ברעננה ולדבר בעד הדחת חברי כנסת ערבים. גולן יצטרך להיזהר שלא להגיד דברים שיגרמו ללפיד להשתנק. אבל המחיר הפוטנציאלי יכול להשתלם בענק ולגרום לזעזוע שכרגע מבושש להגיע במבנה המערכת הפוליטית שלנו. ולכל הפחות, להביא להקמתה של ממשלה עם בנט, אבל שיש בה שני גושים כמעט-זהים בגודלם ושמאוזנת בצורה טובה יותר מ׳ממשלת השינוי׳. ומילה בעניין מסיבת העיתונאים של גנץ: לא בכדי לא התייחסתי אליו כאן בהקשר הבחירות הקרובות. זה לא רק הניתוק המגוחך מדעת מצביעיו, הניסיון להישאר רלוונטי על-ידי חתירה להצטרפות לממשלה תוך תיאום מועד הבחירות עם נתניהו או הנפיחות הרעיוניות המגוחכות כמו ׳ממשלת פדיון שבויים׳ (כנראה ש׳ממשלת הסכמות׳ לא עובר טוב בציבור). זו גם הבחירה להשתלח ב׳שמאל הרדיקלי׳, להיכנס בעיתונאים כמו מיכאל שמש או בר שם אור שמתחקרים ומבקרים אותו ולהתעלם (!) מהדמוקרטים בקריאה להצטרף לממשלה, כאילו אומר ׳אלה הקיצונים בשוליים, המקבילים של בן-גביר׳ (איתו כבר ישב דווקא בממשלה, כזכור). האיש איבד כל קרדיט שהיה לו - ואין מקום להתייחס אליו כדחליל ריקני אלא כשותף בפועל של נתניהו. בהתאם, אפשר וצריך לייחל לכך שיפרוש או יקרוס בקלפי ברגע האמת, כמו בסקר.