"יום אחד באוקטובר" הוא ספר דוקומנטרי המגולל את סיפוריהם, בגוף ראשון, של 40 גיבורות וגיבורים, שהצילו בגילויי גבורה הרואית חיים של אנשים. על גבורת הנספים, מי בטבח ומי בקרב מול הטובחים, מספרים קרובי משפחה וחברים קרובים. את הספר, שיצא לאור בהוצאת קורן-מגיד במרס 2024, כתבו יאיר אגמון ואוריה מבורך בעקבות טבח שבעה באוקטובר. את הראיונות שהיוו את הבסיס לכתיבתו ערכו מלבד הכותבים ארבעה מראיינים נוספים. עם הסיפורים המובאים בספר, סיפוריהם של ענר שפירא ז"ל, יותם חיים ז"ל, רמי דוידיאן, ייבדל לחיים טובים וארוכים ועוד.
"יום אחד באוקטובר" הוא (לא רק) ספר זיכרון והנצחה - הוא גל-עד וגל-הד לזוועות שאירעו בשבעה באוקטובר. הוא תיעוד של תבוסה וקבר אבל גם של ניצחון והמשכיות החיים עם הפצעים, הצלקות, הכאבים, הזיכרונות המתוקים והגעגועים המייסרים למי שנטבחו בשבעה באוקטובר 2023.
הספר מאגד 40 מונולוגים, חלקם מבעיתים עד אימה וצמרמורת, הלוחצים בכוח על בלוטת הדמעות. רבים מהדפים בספר שקראתי ספוגים בהן ולחים מהן. על דפים אחרים הזלתי דמעות של התרגשות. באלה ובאלה הייתי מצומרר בצמרמורת בלתי פוסקת. עד עכשיו אני רועד.
יש שם סיפורי גבורה שלא ייאמנו כי ייתכנו. יש שם גילויים מופתיים, יחידי סגולה, של ערבות הדדית, של העדפת חיי הזולת על חיי האנשים שלא הספיק לחלץ, חלקם עד שנהרגו.
יום אחד באוקטובר הוא יום הישנותה של שואה. לא פחות. אפשר ולגיטימי להתווכח האם השואה היא מושג יחידאי, חד-פעמי בתולדות האומה ולכן מילה שלעד תיוותר ככזו ששמורה לשואת יהודי אירופה. אני סבור אחרת. אני חושב שעבור תושבי הערים והיישובים בעוטף עזה, שבעה באוקטובר 2023 היה יום שואה.
זה ספר שלא רק ניתן אלא צריך להחיל עליו את המושג "ספר חובה". צריך ואפשר, מתבקש ונדרש לתרגם אותו לשפות רבות ולהפיצו בעולם. זו עדות מזוויעה אבל גם נוסכת תקווה להתגלותה בעילויה של רוח האדם. זה ספר שלא מפסיקים לקרוא אותו גם אחרי שמסיימים את הקריאה וסוגרים אותו. הוא מהדהד לא כרעש רקע אלא כארבעים פעמוני אזעקה ואזהרה מה עלול לקרות כאשר אוטמים את החושים כולם לאורות אדומים שלא מפסיקים להבהב ולהזהיר.