בלהיות סבתא וסבא יש יתרונות רבים לאנשים כמונו, כלומר מי שנקראים היום אזרחים ותיקים. הסבתאות והסבאות (למה אין מילה אחת שמאגדת את השניים) מחזירה אותך לילדותך. הרגש החזק המציף אותך למראה הצעד הראשון מזכיר לך את הצעד הראשון שלך. ההתלהבות מהמילה הראשונה מחזירה אותך לימי המילה הראשונה שלך וכך גם היום הראשון בגן ובבבית הספר. גם האהבה הראשונה של נכדה או נכד מעוררת בך את אותם פרפרים בבטן של ימי ההתאהבות בההיא בדרך לגימנסיה. הגיוס לצה"ל מזכיר לך את ימיך כלוחם ולא רק פרשן כורסה נרגן וכן הלאה. אז לגדל נכדות ונכדים זה פשוט לחזור אחורה במנהרת הזמן. לצד כל אלו החודשים יולי ואוגוסט מזכירים לנו כי מאז ילדותנו היה אחד בספטמבר יום אמביוולנטי. היום שבו מסתיימת החופשה הגדולה - או בלשון היום-יום: "החופש הגדול". מצד אחד, הצער: תם עידן של חודשיים שבהם אפשר היה לקום מאוחר, בלי הנדנוד התמידי של ההורים להכין שיעורי בית, ולשחק עם החברים "מחבואים" או "הנדס אפ" עד שעות מאוחרות. מצד שני, גם שמחה: החזרה לבית הספר, המפגש מחדש עם חברים שנעלמו במהלך הקיץ, ההזדמנות "לשגע את המורים" ואפילו - למשוך בצמות של הבנות. והיום, בגילנו כאזרחים ותיקים, לאחד בספטמבר יש גם טעם מתוק מר: זהו יום השחרור. שחרור מהשמרטפות על הנכדים, מהחיים לפי הלו"ז שלהם. מעתה סבתא וסבא חופשיים שוב לתחביבים, לפרלמנט של הבוקר ולקשקושי "מצב האומה", לשיחות סרק בתור בקופת חולים - בקיצור, לחיים ה"נורמליים" של גמלאים. אבל יחד עם תחושת החופש מגיע גם הכאב. כי אין דבר שמצעיר אותך יותר מאשר זמן עם נכדים: ליווי להצגות ילדים שמחזיר אותך לימי הילדות שלך, שיעור בזק בפורטנייט או מיינקראפט מהנכדה או הנכד - שמרענן את המוח יותר מכל סודוקו, וגם הטכנאי הפרטי של הטלפון הנייד (הנכד, כמובן) שכבר לא זמין 24/7. נכון, קצת אוויר לנשום אף פעם לא מזיק - אבל גידול נכדים הוא הכיף האמיתי של החיים. כשאתה צופה בהם גדלים, אתה חווה מחדש את האהבה הראשונה שלהם, את החששות שלהם לקראת השירות הצבאי, ובעצם - את עצמך, פעם נוספת. אז גם אם ביולי-אוגוסט אנחנו מקטרים פה ושם על העומס, בסוף כולנו יודעים: הנכדות והנכדים הם הקסם, הם התבלין של החיים. ואין תענוג גדול יותר מלשמוע את הצמד הקסום של שתי מילים: "סבוש" ו"סבתוש". אסיים בשיר נפלא שכתבה המשוררת אווה קילפי ונשלח אלי על-ידי סבתא שלמדה איתי בתיכון כְּשֶׁהַנְּכָדִים נוֹלָדִים הַסַּבְתּוֹת מֻשְׁלָכוֹת סוֹף-סוֹף הַצִּדָה מִמְּעַרְבֹּלֶת הָאִמָּהוּת וְהֵן חָפְשִׁיּוֹת לֶאֱהֹב בְּלִי מַעֲצוֹרִים כְּפִי שֶׁלֹּא יָכְלוּ אַף פַּעַם קוֹדֵם לָכֵן. סוֹף-סוֹף הֵן רוֹאוֹת אֶת הַיֶּלֶד מֵהַמֶּרְחָק הַנָּכוֹן. הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ חֶלֶק מֵהֶן. הֵן חֶלֶק מֵהַיֶּלֶד, מֵהָעוֹלָם שֶׁנִּדְמֶה הָיָה לָהֶן שֶׁאָבַד, וְהִנֵּה הוּא פּוֹקֵחַ וְעוֹצֵם אֶת עֵינָיו כְּמוֹ חַיָּה כָּלְשֶׁהִי מִימֵי קֶדֶם אֲשֶׁר הִתְגַּלְּתָה בְּמַפְתִּיעַ בִּמְצוּלוֹת הַזְּמַן, בָּצָל קָטָן הַמּוֹסִיף לְהַסְתִּיר בְּתוֹכֵנוּ אֶת הַפֶּרַח וְאֶת אֶפְשָׁרוּת הַצְּמִיחָה. כָּךְ גַּם הַסַּבְתוֹת נוֹבְטוֹת וּמִדְבָּרָן מְלַבְלֵב בִּפְרִיחָה פְּרָאִית כַּאֲשֶׁר הַנְּכָדִים דּוֹהֲרִים עַל סוּסִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ רַגְלַיִם וּשְׂעָרָם מִתְבַּדֵּר, בְּלִי מוֹשְׁכוֹת, בְּלִי רְסָנִים. בְּשִׁירִים דּוֹהֲרִים שׁוּם פֶּרַח אֵינוֹ נִרְמָס.