הבוקר הוא קם, הביט במראה ואמר: "די. לא רוצה להיות ‘האיש שמאחורי’. רוצה להיות השם על השלט". וכמו בכל מחזה טוב, בדיוק אז צצה הכותרת "גנץ שוקל לחזור לממשלה כדי להעביר עסקת חטופים". כן, זו לא שמועה של הדודה והדוד בווטצאפ; זה דיווח מסודר של כאן 11, שאחריו גם האנגלית נבהלה וקראה לזה "He joins gov’t to ensure hostage deal".
אבל רגע, האם זה אותו גנץ שאמר רק לפני חודש וחצי שלא יצטרף לממשלה? נכון, מילה זו מילה, עד שהמציאות מחליפה את הפונט... ובצל מי הולכת ההחלטה? הסקרים. כמובן ששם הוא כבר מזמן לא עובר את אחוז החסימה. "אז אם הציבור לא חוזר אלי, הגיע הזמן לחזור אל הממשלה. לא בשמי, אלא בשם החטופים, בשם האחריות, בשם... שלטון-כ-פלטפורמה" הוא ממלמל לעצמו ולכּתב המופתע שמעבר לשפופרת.
הרי בני גנץ תמיד היה מותג עם סתירה פנימית: "הרמטכ"ל השקט" עם העיניים הרושפות והחיוך הביישני; "האלטרנטיבה" שמתקשה לברר לעצמה אלטרנטיבה; האיש שהציבור צייר עליו את כל מה שהוא רצה שיהיה, עד שנשאר רק הציור, והדמות שהלכה לעשות סיבוב, התפוגגה. ועכשיו, כשהמסכות באמת מחליקות, זה נשמע כך:
"אני גנץ. רוצה להיות גנץ. לא רק רוצה - מוכן למות בשביל לחזור להיות גנץ. לא מחפש לא לייק, לא וי וגם לא סימן קריאה, אם יש משהו כזה. אני רוצה תפקיד אמיתי, אחריות אמיתית, גם אם זה אומר להיכנס לממשלת חירום עם אנשים שהבטחתי לא לשבת איתם עד היום בשבע בבוקר. אני אעמוד על כך שעסקת החטופים תתבצע בהקדם, ואראה לכולם שאני חזק בעיני כל, פי כמה מאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ’ שמאיימים על עסקה." וכמה דקות מאוחר יותר הוא אולי יצייץ שמילה של גנץ זו מילה, כן, תזכרו זה קורה עד שהמציאות מגיעה."
השאלה האמיתית היא האם גנץ מחפש את דרכו "לממשלת החורבן" כפי שהממשלה הזו ראויה להיקרא? התשובה כרגיל מורכבת מאוד. זה תלוי באיזה צד של הכְּרזה אתה עומד. מצד אחד, זו יכולה להיות כניסה פרגמטית כדי לפרק מוקש היסטורי (עסקות חטופים שמתמוססות) מול אופוזיציה פנימית. מצד שני, זה גם יכול להיות כרטיס חד-פעמי לעוד סיבוב על הקרוסלה של מי באמת מנהל כאן ומהו מחיר המילה הכתובה.
שורה תחתונה: אם גנץ באמת החליט להיות גנץ, זו לא רק שאלה "עם מי יישב", אלא "מי הוא" כשהוא יושב שם: האיש שמקריב הכל בשביל אדם בשבי, או עוד כותרת בשביל עוד לילה בחדשות. ההיסטוריה, ולא רק ההיסטֵריה, כמו תמיד, תבדוק את האותיות הקטנות.