ההימנעות מעידכון הדרג המדיני בליל 7-6 אוקטובר - כשל חמור
האלוף חליוה מבטל מעיקרה את טענת ראש הממשלה ושר הביטחון כי לו היו מעירים אותם אזי התמונה הייתה שונה בתכלית. לדידו גם אם כל המידע המודיעיני היה בפניו והיו מעירים אותו לאותה שיחת טלפון עם הרמטכ"ל, הוא היה אומר "הכול בסדר, אני חוזר לישון". יש לומר כי זו טענה אווילית ממש, בפרט בהינתן ממד "הספק" שריחף באוויר כל אותו לילה מר ונמהר.
בהקבלה ממחדל מלחמת יום הכיפורים יש עניין בציטוט דבריה של ראשת הממשלה דאז,
גולדה מאיר, בפני "ועדת אגרנט", בהתייחס לאי-עידכונה בנסיעתו הדחופה של ראש המוסד דאז,
צבי זמיר לפגישה עם המקור אשרף מרואן. כך אמרה: "...אני לא אדע להסביר מדוע הוא [ראש המוסד] לא התקשר; מפני שגם תא"ל ליאור [המזכיר הצבאי] וגם ראש המוסד, כל אנשי הביטחון, יודעים שאין שעה במשך 24 השעות שהטלפון שלי מנותק, לא הנל"ן [טלפון מאובטח מנקודה לנקודה] ולא הטלפון הרגיל, ותא"ל ליאור, בזמן של אי-שקט, כל שעות הלילה יכול לפנות. אין כל בעיות, אין כל טלפון מנותק אצלי, לא ביום ולא בלילה, לא בשבת ולא בחג; ולא רק מותר להם, אלא הדרישה שלי שאם יש איזה דבר, שיטלפנו!"
גם השר ללא תיק, ישראל גלילי התייחס לסוגיה והעיד כי נכח כאשר ראשת הממשלה דיברה בכעס ובקובלנה אל המזכ"צ שלה, מאחר שרק מאוחר יותר נודע לה שראש המוסד נקראה לחו"ל על-ידי אחד המקורות החשובים שלו. לטענתו, "ראש הממשלה אמרה לי, שלאחר זמן נודע לה שראש המוסד הוזעק, אבל מילת הקוד [שמשמעותה התרעה למלחמה] נודעה לה בזמן מאוחר יותר."
האלוף, פרופ' יהושפט הרכבי (שכיהן בתפקיד ראש אמ"ן בשנים 1955-1959) חידד בחיבורו "המודיעין כמוסד ממלכתי", את הממד המתודולוגי באשר לתפקידו של המודיעין בהיבט ההתרעה, בהדגישו כי - "...המודיעין צריך להפנות את תשומת לב הקברניט [מקבל ההחלטות] לאפשרויות של פעולות היריב אשר מחייבות תגובה ממנו. המודיעין חייב להדגיש במיוחד אפשרויות שהמפקד והקברניט עלולים להתעלם מהן. תמיד אפשרויות אלה הן האפשרויות הגרועות. מכאן שהמודיעין הפך להיות גורם המתריע על אסונות וצרות - גורם מבהיל!
אין לך שירות מודיעין שלא מגיעות אליו שפע של אזעקות - הודעות שעומדים להתקיפנו התקפת פתע ... שישנן תזוזות מסוימות של גיסות האויב, שעלול לקרות דבר זה או אחר - ולכן הוא יודיע על אודותן לקברניט. לכל היותר הוא יוכל לציין שאינו יכול להעריכן, או יסתייג מהן באיזו צורה בלתי החלטית מבלי שידחה אותן כליל..."
מיתוס ה"התרעה האסטרטגית" שנמסרה לראש הממשלה וזו שלא נמסרה
כבר נזכר לעיל כי האלוף חליוה מייחס לדרג המדיני את המשקל הסגולי העודף, אם לא הדומיננטי, לאחריות למחדל 7 באוקטובר, ונאחז בין השאר באפיזודת הניסיונות הכושלים של הרמטכ"ל ובכירי המטכ"ל להנחיל לשרי הממשלה וחברי הכנסת סוג של התרעה אסטרטגית באופן פרונטלי. יתר על כן, חליוה תוקף בחריפות את ראש הממשלה נתניהו על כי לא היה קשוב להתרעה האסטרטגית החמורה, שהעביר רח"ט מחקר באמ"ן, בכתב (לפחות בארבעה מכתבים נפרדים), ובהם התריע כי "כלל השחקנים במערכת [המזרח תיכונית] מצביעים על כך שישראל נמצאת במשבר חריף, חסר תקדים, שמאיים על לכידותה ומחליש אותה. עבור אויבינו המרכזיים, אירן, חיזבאללה וחמאס, חולשה זאת היא ביטוי לתהליך לינארי שסיומו בקריסתה של ישראל, והמצב הנוכחי הוא הזדמנות להאיץ ולהעמיק את מצוקותיה..."
מבקרי הממשלה ובכירים בצה"ל נתלים בסוגיה זו כ"קרדום לחפור בו" בבואם להטיח בראש הממשלה את האחריות לכשל הקולוסלי של 7 באוקטובר, שהרי הועברה אליו התרעה אסטרטגית (הן של אמ"ן והן של ראש השב"כ), וזו נופנפה כרעש טורדני על-ידי הדרג המדיני. רושם זה הונחל, שוב ושוב, על-ידי תקשורת המיינסטרים והתקבע כמעין מוסכמה מרשיעה כלפי
בנימין נתניהו, בבחינת "אתה הראש, אתה אשם".
הגיעה העת לשים סוף למיתוס כוזב זה, שאין בינו לבין האמת ולו דבר. מה שתואר כ"התרעה אסטרטגית" למלחמה, היה מלאכת מחשבת של הסוואה, שמאחוריה כוונה ממוקדת -
להשפיע על הממשלה לחזור בה מהרפורמה המשפטית. במילים אחרות, עולה הסבירות כי הצבא והשב"כ התייצבו בחזית אחת עם גורמי המחאה מתנגדי הממשלה, תוך שימוש מגמתי במידע מודיעיני עד כדי סילוף. העובדה שאויבי ישראל עוקבים באדיקות אחר האירועים הפנימיים בישראל, בוודאי בהינתן המחאות א-פרופו הרפורמה המשפטית, אינה אמורה להיחשב בבחינת תשומה הערכתית משמעותית, כלל ועיקר, זהו סוג של טרואיזם.
אשר על כן היה מקום לצפות מגורמי ההערכה בקהילת המודיעין הישראלית שיציפו בפני מקבלי ההחלטות התרעה אסטרטגית אחרת, בבחינת "אורות אדומים" בוהקים, באופן שיחדד את
העובדה שתופעת הסרבנות ואי-ההתייצבות של אנשי המילואים בצה"ל מעודדת את אויבי ישראל לנצל את המצב ולהאיץ ולהעמיק את מצוקותיה; זוהי ההתרעה האמינה שהייתה מחויבת המציאות.
הרפורמה המשפטית כשלעצמה אינה מעניינו של האויב, אלא דווקא ההפנמה כי
"נשק יום הדין" נשלף בתוככי החברה הישראלית, בעידוד והמרצה של גורמי המחאה, במגמה לעבות איום על ראש הממשלה הנבחרת, בשיטה כמו-מאפיוזית,
"אם לא תמשוך ידך מהמהפכה המשפטית לא יהיה לך צבא"! תימוכין איתנים לנאמר לעיל נכללו באופן מודגש באסופת מסמכים המיוחסת ליחיא סינוואר שנאספו ממנהרות חמאס ברצועת עזה, ונחקרו לאחרונה באמ"ן. אכן כבר לא ניתן להתכחש לעובדה שתופעת סרבנות הגיוס למילואים הציתה את דמיונם של אויבי ישראל וייצרה בקרבם גירוי "שמימי" לנצל את חולשתה במגמה להביא לקריסתה.
הוונדטה של חליוה כלפי ראש הממשלה
בשולי הדברים, הוונדטה של חליוה כלפי ראש הממשלה אינה יודעת גבולות. גרסתו המופרכת לפיה "ליבת העיוורון הייתה הקונספציה של נתניהו", כבר נדונה ברישא של מאמר זה, אולם צבר הטענות לפיהן ראש הממשלה "חיזק את חמאס, אפשר לכסף הקטרי לזרום, ידע על כמויות הנשק והרקטות של חמאס... הוא נתן לחמאס ולחיזבאללה לגדול ובחר שלא לפעול", מייצג סוג של פופוליזם מונחה אג'נדה, ואין בינן לבין הערכה מודיעינית דבר וחצי דבר. חליוה אינו מסתיר זאת וקובע ללא כחל ושרק, כי "נתניהו מהווה סכנה קיומית לישראל".
לעצם העניין, שומה על מי שנשא בתואר המחייב "המעריך הלאומי" שיידע לסווג את יחסי הכוחות בין ישראל לחמאס במובהק כ-א-סימטריים, דהיינו ככאלה שגם בנתונים של התעצמות ארגון הטרור ברצועת עזה, לא היה בכך כדי לייצר איום מהותי על ישראל. הניסיון להנחיל בתודעה את התזה לפיה הדרג המדיני חיזק ומימן את החמאס ובכך איפשר את טבח 7 באוקטובר, הוא בבחינת שטות גמורה, ומהווה במפגיע, מניפולציה פוליטית שמניעיה ברורים.
האמנם "ועדת חקירה ממלכתית עכשיו"?
שלא במפתיע, לא נפקד מקומה של סוגיית "ועדת החקירה הממלכתית" ממכלול ההקלטות של האלוף חליוה. להשקפתו, גם הדרג המדיני, ראש הממשלה והממשלה אחראים למחדל הגדול - "וזה אולי מבהיר עוד יותר למה כולנו חייבים שתגיע סוף-סוף ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מה קרה במחדל הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל". כאן המקום להעלות סברה, שאין לה נכון לעכשיו, עגינה מבוססת, לפיה ראש הממשלה מבכר להימנע מקבלת החלטה על כינונה של ועדת חקירה (במתווה כזה או אחר), מאחר שהוא נחשף לחומרים בעלי פוטנציאל רגיש עד כדי נפיץ, שהעיסוק בהם בעת הזו, עלול לחולל גלי הדף שיזעזעו את אמות הספים. אם זהו מצב הדברים, הרי שהעיסוק הסובסטנטיבי בכינונה של ועדה לחקר אסון 7 באוקטובר יוכל לצאת לדרך לא לפני השלמת הלחימה הפעילה מול מוקדי האיום המידיים על ישראל.