לפני קצת יותר ממאה שנה, עוד לפני שהחשמל האיר כל רחוב וכל חדר, בני האדם חיו במחזור לילה שונה מזה שאנחנו מכירים. השינה לא הייתה רצף אחד ארוך, אלא שני פרקים ברורים. תחילה נרדמו ל"שינה ראשונה", התעוררו באמצע הלילה - ושם נפתח חלון ביניים. זו לא נחשבה לבעיה או למחלה, אלא לשגרת חיים מוכרת.
באותן שעות שבין לבין אנשים קמו, הדליקו נר, דיברו זה עם זה, כתבו מכתבים או שירים, התפללו, קיימו יחסים, או פשוט ישבו להקשיב לשקט הלילה. אחר כך, כשהגוף והנפש התרככו, הם שבו ל"שינה השנייה" עד אור הבוקר. זה היה זמן של מחשבה, של קרבה, של הקשבה פנימית. חלון של חיות בתוך החושך.
אבל הכל השתנה עם כניסת החשמל. האור החדש קיצר את הלילה, השינה הפכה רציפה, וחלון הביניים נעלם. הרווחנו קדמה, ביטחון, סדר - אבל איבדנו את המקום שבו האדם פגש את עצמו.
כשאני מביטה על ישראל של היום, נדמה שאנחנו חיים במבנה דומה - אך בגרסה אכזרית בהרבה. גם כאן יש "שינה מפוצלת", רק שהיא לא פרטית אלא לאומית. המלחמות הן השינה הראשונה והשנייה. וביניהן? חלון צר מדי של שגרה מתעתעת. אנחנו עובדים, מתאהבים, מגדלים ילדים, מתכננים חופשה - כאילו הכל נורמלי. אבל בפנים אנחנו יודעים: השגרה היא החלום, והמציאות היא המלחמה. החיים עצמם קוטעים לרגע את רצף הקרבות.
ובכל זאת, דווקא בתוך ההפוגות החטופות מתרחשים הדברים החשובים באמת: אנחנו מתחבקים חזק יותר, מנסים לאהוב בלי גבולות, שואלים שאלות שלא מעזים לשאול ביום-יום, מגלים מי באמת איתנו ומה חשוב לשמור מכל משמר. החלון הזה מאלץ אותנו לזקק מחדש את מהותנו כחברה וכאנשים.
השיעור של השינה המפוצלת - אז והיום - הוא שהבעיה איננה עצם הפיצול, אלא מי שמנציח אותו. ההנהגה מתייחסת למלחמות כאל גזירת גורל. התקשורת מוכרת לנו את האשליה של "חזרה לשגרה", בזמן שהשגרה הזו איננה אלא מכונת הנשמה: היא מחזיקה אותנו בחיים, אך לא מאפשרת לנו באמת לחיות.
ואם נגזר עלינו לחיות בין מלחמה למלחמה - האחריות שלנו היא להפוך את חלון הערות הקצר למנוע של משמעות. לא לפחד לקרוא לילד בשמו: ישראל חיה בשינה מפוצלת. השגרה שלנו איננה ביטחון אלא מסך עשן. חלום שברירי, שמפנה מקום לפחדים המתרוצצים מתחת לפני השטח.
השאלה האמיתית איננה מתי תבוא המלחמה הבאה - אלא מה נעשה ביניהן. האם נסתפק בלשרוד, או שנדרוש עתיד אחר: שגרה שאינה רצף של הפסקות בין זעזועים, אלא רצף של חיים אמיתיים. חיים שבהם לא הפחד מכתיב את סדר היום, אלא התקווה.
כמו שהמצאת החשמל מחקה את הדפוס העתיק והעניקה לעולם אור חדש - כך גם אנחנו יכולים להמציא את האור שלנו. לא לקבל את הפיצול כגזירת גורל, אלא לשנות את הכללים. זהו האתגר שלנו: להחליט אם נמשיך לחלום חלומות שבירים בין מלחמות - או שנקים מציאות שבה האור לא כבה, והחיים עצמם הם השגרה.