אהלן ליאור,
שמי עופר האן – קצין המילואים שהגיע אליכם ביום השני לשבעה. סיפרתי לכם על המבצע שלנו בלבנון עם יואב ותום. אני חושב עליכם הרבה. כל-כך התרשמתי מהמשפחה שלכם – בתום הכאב הגדול, ידעתם גם לחבק, להכניס אנשים שלא הכרתם. ישראל היפה באמת.
אני בוחר לשתף אותך במילים שכתבתי לעצמי ביום הנפילה של יואב.
בחודש ינואר האחרון נכנסנו למבצע הכי משמעותי ומורכב שלנו בלבנון – צפונית לג'בל בלאט, למי שמכיר את האזור. המשימה הייתה לאתר מתחם גדול ומרכזי מאוד של חיזבאללה בגזרה – ולהשמיד אותו. הבעיה הייתה שהשטח היה גדול, תלול וסבוך מאוד, והזמן שהוקצב לנו היה מ"מאור ראשון" עד החשיכה לסיים הכול.
יכולת ההשמדה של כל מה שהיינו אמורים לאתר – גדוד שלם – הייתה נתונה בידי זוג ילדים צעירים שקיבלנו 24 שעות לפני המבצע. זוג לוחמים מיחידת יהל"ם. זה כל מה שעמד לרשותנו. הבטתי בצמד הג'ינג'ים שהסתפחו לכוח מילואים זקן כמונו – והטרידה אותי מאוד השאלה איך נעמוד בקצב. הכל על הכתפיים הצעירות שלהם.
שאלתי אותם אולי עשר פעמים (אתם מכירים אותי כשאני לא שקט ומתחיל עם השאלות):
"אתם תספיקו לטפל בכל מה שנמצא? בכל השטח?"
והשניים חייכו חיוך גדול, קצת מתנצל על כך שזקנים כמונו נאלצים לטפס בוואדי הסבוך, והבטיחו לי: "אל תדאג, לא תהיה בעיה. יהיה בסדר".
ציוותנו אותם לרביד, אחד הקצינים בגדוד שלנו, ונכנסנו פנימה. ואכן מצאנו – הבעיה הייתה שמצאנו המון. בלי סוף.
אישית, איתרתי שם פתח מנהרת פיקוד של חיזבאללה, מכוסה ונעול בדלת מתכת, עמוק בתוך הסבך. זה הרגיש לי הדבר המסוכן ביותר בעולם לגשת אליו. מודה – לא העזתי לגשת לפתח. קראתי ל"ילדים", והם רצו – ממש רצו, כי הבטיחו לעצמם להפסיק הכל – ממקום אחר, שבו בדיוק השמידו מחסן אמצעי לחימה שאותר על-ידי כוח אחר שלנו. הם הגיעו אלינו מזיעים בטירוף – אבל עם אותו חיוך.
הצעתי להם שיעצרו שנייה ויכניסו משהו לפה.
הם אמרו שהכול טוב – ורצו לפתח.
בלי לחשוב פעמיים – פשוט פרצו אותו ונכנסו.
הוצאנו משם 18 טילי סאגר בארגזים, מטעני קליימור וציוד פיקודי – מחשבים ומכשירי קשר.
לא הספקתי להגיד להם תודה – וכבר הם רצו עמוק לתוך הסבך, להשמיד ולפוצץ חמישה משגרים רב-קניים שמצאנו במקום אחר, אשר כוונו לעבר יישובי הצפון.
בין המשימות – משהו בג'ינג'ים האלו משך אותי.
הם היו כל-כך אינטליגנטים. אין ספק: אם רק היו רוצים – יכלו לשרת ביחידת מודיעין.
(לא ידעתי אז ש"הגבוה" הוא בכלל ספורטאי מצטיין ושחקן נבחרת ישראל בכדורסל, שבכלל לא היה חייב לשרת בצבא.)
שוחחתי איתם: איך הם מרגישים עם המלחמה הזו, החברים שאיבדו, מאיזה בתים הם באים, מה התוכניות לעתיד.
הוותיק מביניהם, שכבר נכנס לקבע, סיפר לי על הטיול הגדול שהוא מתכנן.
יצאנו מהמבצע בתחושת סיפוק גדולה.
הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאחותי ולגיסי – שהבן שלהם בדיוק התגייס גם ליחידת יהל"ם – לספר להם בהתרגשות: איזה נוער מדהים משרת ביחידה הזו.
אני זוכר את עצמי על כביש החוף, בשעת לילה מאוחרת אחרי המבצע הזה, עוצר בצד, מעשן סיגריה – וחושב שלראשונה ממש חוויתי וראיתי את מה שמכונה "דור הניצחון".
כן – זו לא קלישאה. הוא באמת מופלא. אפילו יותר משנדמה לנו.
עם חיוך מבויש, ושכל שלדור שלי פשוט לא היה.
הם מגלים אומץ לב ותחושת אחריות על הבית המשותף שלנו – לא פחות מלוחמי תש"ח בקסטל, לוחמי ששת הימים בגבעת התחמושת, או אלה שלחמו ביום כיפור במוצב המזח או בחווה הסינית.
וביום שישי – הפנים הביטו אלי מהטלפון, ישר לתוך העיניים.
סמ"ר יואב רוור ז"ל נפל בעזה. וכאב לי כל-כך.
ועם צאת השבת – הביטו שוב הפנים המחייכות והיפות של תום.
וכאב לי הלב פיזית. כאב ממש.
מ-24 שעות עם צמד ילדים ג'ינג'ים – נותר לנו רק דף בפנקס כיס (שבצ"ק קוראים לזה בצה"ל) מהמבצע שלנו, עם שני שמות בראשו.
אסור שהקורבנות האלו יהיו לשווא. זה עלינו.
יהי זכרם של תום ויואב ברוך – יחד עם כל הנופלים במלחמה.